הרמיוני גריינג'ר כותבת פאנפיק?

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג.

הפאנפיק הזה הוא סוג של המשך לפאנפיק האחר שלי 'הארי פוטר כותב פאנפיק?'. אני ממליץ לכם לקרוא אותו לפני שתקראו את זה. בכל מקרה, הנה מה שהרמיוני כתבה:

שלום, אני הרמיוני. אני די בטוחה שאתם מכירים אותי (לפי המידע שיש עלי באתר הזה - אתם מכירים אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי). בגלל שאני כל-כך משועממת (או שאחרי שהארי כתב את הפאנפיק 'הארי פוטר כותב פאנפיק' הוא כל הזמן אומר שאני לא יכולה לכתוב) החלטתי לכתוב פאנפיק. את הפאנפיק תרגמתי בגוגל טרנסלייט, ואני מצטערת אם יש טעויות. התוכנה הזאת לא מדוייקת במיוחד. הנה מה שכתבתי בשבילכם:

הפעם אספר לכם על קרוקשנקס, החתול שלי. לפני שבועיים מסרתי אותו להארי וג'יני. אני כל-כך אוהבת אותו, אבל קצת קשה להתעורר כל בוקר עם עכבר מת ליד המיטה. קרוקשנקס אוהב לצוד. כל יום הוא צד עשרות עכברים, נחשים, דגים (מהאקווריום של רון) ועוד. את כל החיות המתות האלה הוא החליט לסדר לי ליד המיטה, כדי שבכל בוקר יהיה לי מה לאכול, כנראה. קשה לקום כל בוקר ולנסות לא לדרוך על העכברים המתים שליד המיטה שלי, ועוד יותר קשה לגרום לרון לזרוק אותם לפח. אני לא מסכימה לגעת בהם. אתם שואלים את עצמכם למה? בטח לא ידעתם אני טבעונית. כן, דווקא את הפרטים הכי חשובים משמיטה רולינג מהסיפור. בכל מקרה, לפני בערך שבוע זה הפך לבלתי נסבל. רון לא הסכים לפנות את שלושת העכברים, שני הדגים והנחש מהשטיח בחדר השינה, והם התחילו להסריח. החלטתי שאני לא יכולה לגדל את קרוקשנקס. הוא עשה יותר מדי צרות. פרסמתי מודעה בעיתון על חתול ציד, אבל אף אחד לא רצה לאמץ אותו. 'בשביל זה יש כלבים,' הם אמרו. בסוף הארי וג'יני הסכימו לאמץ אותו.

חשבתם שנגמרו כל הצרות?

אם כן, טעיתם.

קרוקשנקס חזר לבית שלנו למרות שהארי וג'יני גרים במרחק של עשרים-ושבעה קילומטרים מהבית שלנו. אתם שואלים את עצמכם מה עשינו? הלכנו לווטרינר. הווטרינר הסביר לנו שאם אנחנו רוצים שהחתול ישכח את הדרך אלינו, אנחנו צריכים לנסוע לפחות שלושים קילומטר אתו, כדי שישכח את הדרך. אני ורון לא הכרנו אף-אחד שגר כל-כך רחוק מהבית שלנו (חוץ מדודה לי, שגרה בערך שבע-מאות קילומטר מאתנו), וכמעט התייאשנו, עד שרון (הדביל הזה) חשב על משהו. למה שלא ניסע בדרך הארוכה יותר, שאורכה חמישים קילומטר, להארי וג'יני? ככה קרוקשנקס לעולם לא ידע את הדרך. זה היה רעיון גאוני, ללא ספק. בגלל שאני לא ממש אוהבת לנהוג (בפעם האחרונה שניסיתי ביליתישלושה חודשים בבית החולים) רון נהג. אבל מה קורה כשרון נוהג?

קטסטרופה.

אני לא מתכוונת לספר לכם את כל הסיפור בפרק אחד, אז להתראות בפרק הבא!