לא אותו הדבר

"אתה חיה," לחשה אגתה. "לעולם לא אבחר בך. אתה שומע? לעולם!"
"אם ככה," אמר. "בנים! קחו אותה למרתפי העינויים! ואל תעשו לה כלום עד שאני לא אגיע לשם!" אגתה נאבקה בטדרוס בעיניים דומעות, והבנים ששמרו על הדלת נכנסו ומשכו אותה לעבר מרתפי העינויים.

מרתפי העינויים היו ריקים מאדם. הבנים שלקחו אותה לשם דחפו אותה לתוך התא עם מכשירי העינויים.
אגתה התחילה לבכות.
היא ידעה שהוא לא אוהב אותה. אבל הוא אמר לה שהוא עושה את הכל בשבילה.
ואז אריק הגיע.
אגתה פחדה ממה שעומדים לעשות לה עכשיו.
"בואי נראה..." אמר אריק.
הוא לקח חרב חדה כתער ושפשף אותה בגופה של אגתה.
היא נאנקה בכאבים ולא יכלה להדחיק עוד את הדמעות שיצאו.
לאחר מכן הוא הפסיק, אבל אחרי שנייה שפשף את החרב החדה בגופה של אגתה שוב ושוב. היא צרחה מכאבים ובכתה.
"את צריכה להתחיל להתרגל לזה..." אמר אריק בקול מרושע ויצא התא.
ואז טדרוס הגיע.
הוא אמר לבנים ששמרו על תאה ללכת.
"אגתה," אמר טדרוס.
היא הפנתה את מבטה ממנו אל הקיר.
"בבקשה, אגתה. תסתכלי לי בעיניים!" התחנן.
בעיניה של אגתה היו דמעות ומיד היא הסתכלה על הרצפה.
"טדרוס, אני אוהבת אותך! כל הזמן הזה, גם כשלא רצית אותי. ואני לא רוצה לחיות כבר כשאמרת לי את זה. כשאמרת לי שאתה שונא אותי ושלחת אותי לפה. זה לא אתה, טדרוס. אתה טוב, לא רע. ואני אוהבת אותך." אמרה בבכי.
"באמת?" שאל.
"א-אתה לא מאמין לי." אמרה בעיניים דומעות. היא לקחה חנית שהייתה קרובה אליה וקירבה אותה לליבה.
"אגתה, אל תעשי את זה. בבקשה!" התחנן.
"אתה בעצמך אמרת שאתה לא אוהב אותי. אתה לא מאמין לי. אז זה יסתיים עוד רגע." אמרה ותקעה את חוד החנית בליבה.
"בנים, תקראו לאריק שיבוא. עכשיו." אמר לבנים שעמדו במרחק מה מהתא של אגתה.
כשאריק הגיע אמר לו טדרוס שהוא האחראי על בית הספר לבנים עד שיחזור.
"אני אוהב אותך." אמר ונשק לשפתיה של אהובתו.
הוא הלך למנהרת העצים של בית הספר לרע,
למזלו, דוט הייתה במשמרת הלילה על טירת הבנות.
היא ראתה אותו מרחוק והתקרבה לעברו, בשיריון מלא ובחרב שלופה.
"בבקשה, דוט," אמר בעיניים דומעות. "היא גוססת. אני חייב להביא אותה עכשיו לפרופסור דאווי. רק תקראי לה, שתבוא לפה הכי מהר שתוכל." טדרוס הציג בפניה של דוט את גופה של אגתה והיא נדרכה.
"אני אכניס אותך, אבל שים את הברדס על גופך ואל תרים את ראשך." פקדה.
דוט הובילה אותו למשרדה של פרופסור דאווי והיא נדרכה למראה הנסיך שמוביל את הבנים לרציחת הבנות.
"מה אתה עושה כאן?" ירתה בו.
"פרופסור, אגתה גוססת. היא זקוקה לעזרתך." אמר, וראו על פניו שעיניו אדומות מבכי.
"לא..." אמרה וניגשה ישר לגוויתה של אגתה.
"דוט, תקראי מהר להסטר ואנאדיל!" פקדה הפרופסור.
לאחר כחמש דקות אנאדיל, הסטר, ודוט נכנסו למשרדה של הפרופסור דאווי.
הן בהו בטדרוס עד שעיניהן לכדו מראה גוויתה של אגתה.
"מה עשית לה?!" שאלה הסטר. ברגע שראתה את גוויתה של אגתה נתקפה חרדה.
"א-אני מצטער! ש-שלחתי אותה למרתפי העינויים כי חש-חשבתי שהיא משקרת לי שהיא ל-לא יודעת שסו-סופי עקבה אחריה. אב-אבל היא לא שיק-שיקרה לי! ואז אמר-אמרתי לה שא-שאני לא או-אוהב אותה והיא תקעה את הח-חנית שהייתה לידה בחזה שלה. לא הת-התכוונתי שזה יקרה!" גמגם טדרוס.
"אני הולכת להרוג אותך!" הסתערה עליו ותקעה בידו את פגיונה.
הוא נאנק בכאב ודרך את קשתו, אבל פרופסור דאווי, שהייתה מוכנה, כיוונה לעברו את אצבעה הזוהרת.
"אוקיי," אמר טדרוס בכאב. "היא תחיה? מה יקרה לה?" שאל בתוכחה.
"הסתלק מפה עכשיו, לפני שאני אהרוג אותך." אמרה פרופסור דאווי בעיניים רושפות.
"לא. אני נשאר פה עד שהיא תתעורר!" קבע נחרצות.
"אני מסכימה," נכנעה פרופסור דאווי. "אבל אתה חייב להבטיח לי שלא תצא מהחדר הזה, שמעת?! אם תצא מפה הבנות יהרגו אותך, ואז הבנים ישמעו על זה. והתוצאות לא יהיו טובות..." מלמלה לעצמה.
"אני מבטיח." אמר טדרוס.
"אתה תישן על הרצפה, שמעת אותי? על כל מה שעוללת לנו מגיע לך לישון כמו כלב. והנה, הגיע הרגע!" נהמה הפרופסור למעשים טובים.
"פרופסור, בבקשה! אני אוהב אותה. אני לא רוצה שהיא תמות. ואני רוצה להגיד לה את זה ברגע שהיא תתעורר." התחנן טדרוס.
הפרופסור דאווי למעשים טובים יצאה ממשרדה לחדרה, והשאירה את טדרוס לבד עם גופתה של אגתה.
ואז שמע קול. קול שהוא כל כך אהב. קול שהשתוקק לשמוע מהרגע שאהובתו מתה.
"איפה אני?" שאלה אגתה בלחש. ואז היא ראתה את טדרוס וכמעט התעלפה.
"מה-מה אתה עושה פה?!" צעקה בקול שנשאר לה. היא הייתה חלשה כל כך.
"אגתה... אני מצטער. את החדרת את חוד החנית לליבך, ואת-את נהרגת." קולו של טדרוס נסדק כשאמר זאת.
"אבל אני אוהב אותך. אני אוהב אותך בכל ליבי." אמר והתקרב לאגתה.
"טדרוס, גם אני אוהבת אותך. אבל רצית להרוג אותי, ואני לא אסלח לך על זה. לעולם." אמרה והפנתה את מבטה ממנו.
"אגתה, אני מצטער, באמת!" התחנן לסליחתה.
"טדרוס, אתה לא מבין?! אני יודעת שאתה הנסיך שלי. אבל הרסת אותי. הוצאת צו שאם תנצחו במבחן היער אני וסופי נמות בהצואה להורג פומבית! ואתה עוד אומר לי שאתה מצטער?!" אמרה בבכי.
"אגתה, את הנסיכה שלי. ואני תמיד אוהב אותך. גם אם את תשנאי אותי. אני רק רוצה שאת תסלחי לי." אמר לבסוף.
"אבל אני לא סולחת לך." אמרה בשקט וכיוונה את אצבעה המכושפת לעברו של טדרוס. "ואני יודעת שאתה עדיין לא סלחת לי." מאצבעה יצא זוהר. זוהר זהוב.
"אגתה, אל תעשי את זה! בבקשה!" בעיניו של טדרוס נקוו הדמעות שאיימו לצאת.
"אגתה!" צעק וכשאגתה הפעילה את הכישוף התעלפה.
טדרוס בדק את דופק ליבה והתחיל לבכות.
ואז הנסיכה שלו התעוררה, מבט אוהב על פניה.
"אנ-אני מצטערת כל כך!" בכתה אגתה.
"אגתה, אני צריך להצטער. את הנסיכה שלי, והוריתי להרוג אותך. אבל אני אוהב אותך. ותמיד אוהב אותך." בזמן שדיבר טדרוס חיבק את הנסיכה שלו, חיבוק גדול, חם ואוהב. הוא אהב אותה כל כך, שלא ידע מה היה עושה אילו היה קורה לה משהו.
"ואני אותך." בכתה והצטנפה בתוך חיבוקו החם.
"טדרוס, אני מ-מפחדת. הם הולכים להר-להרוג אותי בפקודתך!" אמרה לו בכעס מהול בפחד.
"אגתה, אני מצטער," עיניו דמעו. "את זוכרת את היום ההוא שבאת לבית הספר לבנים?" שאל אותה ברכות.
"ברור שאני זוכרת," אמרה, ובקולה נשמע גם כעס. "אתה הורית לקחת אותי למרתפי העינויים," בכתה אגתה. "לא יכולתי לחשוב, שאתה, הנסיך שלי, תעשה לי את זה. ואז קרה מה שקרה..." טדרוס ליטף את שערה של אהובתו והביט בעיניה.
"אגתה, אני אוהב אותך. יכולתי להזמין לנשף הראשון שלנו את ביאטריקס, רינה, ועוד מלא בנות. אבל בחרתי בך. את הנסיכה שלי ואני אוהב אותך. למה לא הבנת את זה עד עכשיו?!" שאל בתוכחה.
"טדרוס, אני יודעת שאתה אוהב אותי. גם אני אוהבת אותך. אבל אתה צריך להבין שאחרי כל מה שעשית לי, אני לא רוצה בינתיים להיות בקרבתך. אתה הרסת אותי. שברת אותי מבפנים. הצעת את ראשי בשביל פרס מטופש. ועכשיו אתה אומר לי שאתה אוהב אותי? אני לא אוהבת אותך טדרוס. ואני לעולם לא אסלח לך." אמרה וברחה לחדרה.
"אגתה, מה קרה?" שאלה ביאטריקס כשאגתה הגיעה לחדר שלהן.
"ט-טדרוס שונא אותי. הוא שלח או-אותי למרתפי העינויים." אמרה והתייפחה לשמיכותיה.
"איך הגעת אליו?!" שאלה ביאטריקס בפחד.
"נ-נכנסתי לבית הספר לבנים והגע-הגעתי למגדל שלו והוא חשב שא-שאני משקרת שסופחו לא עק-עקבה אחריי לש-לשם והוא שלח או-אותי למרתפי העינויים," בכתה אגתה.
"אני מצטערת כל כך!" אמרה ביאטריקס. "את יודע. איפה הוא עכשיו?" שאלה.
אגתהקפאב במקומה. היא לא רצתה להסגיר את טדרוס לידי הדיקנית, אבל אחרי שהוא בגד בה כל כך הרבה, היא פשוט עשתה את זה.
"הוא במשרד של פרופסור דאווי." אמרה אגתה והסתכלה על הפרפר הכחול שישב על אדן החלון.

"לא!" שמעה אגתה את קולו של טדרוס. "תעזבו אותי או ש-" "או שמה? אתה שלחת נסיכה למרתפי העינויים, בגדת בה ושברת את ליבה. עכשיו אנחנו נהרוג אותך על כל מה שעוללת לנסיכות ולבנות בכלל." אמרה הדיקנית.
ואז אגתה הבינה. היא תמיד תאהב אותו. והוא אוהב אותה.
היא רצה לעבר משרדה של הדיקנית ומצאה אותה, יושבת על הכיסא מאחורי שולחנה.
"תני לי לנחש," אמרה אוולין, "את רוצה להתעלל בו, נכון?" אגתה הנהנה והדיקנית הובילה אותה למרתפים של טירת הבנות.
"אני אתן לכם זמן לבד. אם קורה משהו, אל תהססי להרביץ לו או לעשות לו משהו. ותקראי לנו כשתרצי לסיים." הורתה לה הדיקנית אוולין סאדר.
אגתה נכנסה לתאו של טדרוס. הוא היה שבור והתאמץ לא לעשות שום מעשה מטופש שיגרום לו למות.
כששמע את החלודה החורקת של תאו, טדרוס קפץ על רגליו והסתכל על אגתה.
"טדרוס," לחשה אגתה. הוא לא ענה לה.
"טדרוס," אמרה שוב, הפעם חזק יותר מחלישה.
"טדרוס, תקשיב לי רגע!" נבחה בו.
'"מה את רוצה?!" שאל בשקט.
"אני מצטערת, טדרוס. אני יודעת בדיוק איך אתה מרגיש. אריק עינה אותי, הכאיב לי. והכל בגללך. יודע מה? לא אכפת לי אם תמות או לא. אתה רצית שאני אמות. אז עכשיו אני רוצה שאתה תמות." אמרה, אבל הכאב שבדבריה נראה בעיניה.
"אגתה... אני מצטער כל כך," אמר טדרוס.
"מצטער? על מה?" שאלה בלי להבין.
אבל היה לה כבר מענה לשאלה.
טדרוס לקח את חרבו שהייתה מונחת על הקיר והצייד אותה לצווארה של אגתה.
"הצילו!" צרחה אגתה.
אחרי גדרה הגיעו ליידי לסו ופרופסור דאווי.
ליידי לסו הטיחה בו כישוף מאבן, והוא התאבן.
ואז אגתה התעלפה.