השמש שלי

שם הפאנפיק: השמש שלי (אוי הקיטש, יש לי בחילה)
שם הכותב: Farseer
דירוג: PG אולי PG-13 לא בטוח, זה די מרומז 
שיפ: סולנג'לו, תהיו גאים בי כי זה לא קורה הרבה שאני כותבת את ניקו.
ז'אנר: Fluf/Humor כזה (יש גם שניה של אנגסט אבל תמצמצו והיא תחלוף).
מספר מילים: 1705 
ויתור זכויות: לריק ריירדן שכתב את פרסי ג'קסון והמציא את השיפ הזה (שיפ קאנוני? אני? מי היה מאמין). 
וכמובן, אחרונה חביבה והכי חשובה מיקה פאנפיקים שהסכימה להיות חמודה וביטא לי ממש מהר 3> (דרך אגב, מיקה - Welcome To The Jungle)

מוזיקת פופ קופצנית שאגה כמו הידרה מורעבת מהאזור הכללי של המטבח, הצלילים המוכרים והקיטשים מלווים, למען היחוד, בחריקה סטטית צורמת מהרמקולים הלא אכותיים. לצלילה של הקקפוניה שרף וויל ארוחת ערב חגיגית.
הוא תכנן את המאורע שבועות: בדיוק מה יבשל (אף שאילתר כשגילה ששכח לקנות את הפסטה הנכונה), בדיוק איזה שיר רומנטי ישמיע (ואז נזכר שניקו לא יעריך את המחווה) ובדיוק מה יאמר. הערב חייב להיות פשוט מושלם.
עשן שחור וריח צורב של פחם הסתלסלו להם מהמחבת ששכח על האש בשעה שריקד בחוסר חן מפתיע לקולה של טיילור סוויפט. 
בשם האדס! 
הוא שרף את הבצל.
וויל דילג בנפנופי ידיים לעבר המחבת והירקות האומללים שהשחירו עליה. ביד אחת, כשהאצבעות הדקות של ידו השניה מחזיקות את אפו בשביל למנוע מהריח להסתנן לנחיריו הרגישים, הוא תפס בידית הפלסטיק הארוכה. הפלסטיק – שמסיבה לא ידוע שכח שהוא לא מוליך חום – כווה את כף ידו.
"אאוץ'!" המחבת התרסקה לרצפה בצליל קרקוש מתכתי וחתיכות בצל מקורמל יתר על המידה התפזרו כמו הקונפטי החם בתבל בכל רחבי המטבח הנקי לשעבר. "בשם האלים, למה זה כל כך קשה?" המרפא האומלל מלמל סביב אצבעותיו הכוויות.
עם היד עדיין בפיו ומבט של כלבלב מוכה מרוח על כל פרצופו הנאה וויל בהה בשאריות ארוחת הערב שתכנן. הפסטה בסיר הגדול שהתבשלה יותר מדי והתחילה לקבל גוון חולני של קמח רטוב, רוטב השמנת שצפו בו גושים לא ברורים שהוא ממש לא רצה לדעת ממה הם עשויים וכמובן, כתו הסיום, הבצל השרוף שמצא את דרכו לכל חתיכת רצפה נקיה. ניקו עומד לרצוח אותו כשהוא יגיע הביתה.
"וויל?" הקול המוכר של בן זוגו בחמש השנים האחרונות נשמע מדלת הדירה. כי כידוע, מדברים על החמור ובן האדס מגיע. "מה קורה פה?" 
ניקו נשמע יותר משועשע מכעוס אז וויל הסתכן בהצצה זהירה בפניו. החבר שלו היה חתיך כתמיד (וזה לא רק בגלל שהוא מאוהב, כן?), הוא לבש ג'ינס סקיני שחור משופשף שנצמד היטב לרגליו הארוכות וחולצת טי שחורה, כמובן, עם ציור של גולגולת צוחקת שנמתחה על כתפיו וחיבקה את מותניו הצרות. השיער השחור שלו היה פרוע במידה שהצלילה את מצחו אבל לא כיסתה את עיניו השחורות ואפו הישר. וויל היה החצוי הכי בר מזל באזור, אין מה לומר.
"ניסיתי להכין לך ארוחת ערב?" בן אפולו הסמוק הציע במבוכה. 
"הא," ניקו העביר יד במחלפותיו השחורות ופרע את שיערו הרחק מפניו, חושף את מצחו הגבוה וגבותיו הכהות. עורו בגוון הזית חזר לבוהק הבריא שאיבד לאחר טרטרוס, הבחין וויל בגאווה לא קטנה, וגם המבט הרדוף המוכר החל להמחות מהמעמקים השחורים של עיניו. 
"כן, זה לא ממש הלך." הבלונדיני העביר משקל מרגל לרגל ונשך את שפתו התחתונה. הוא כל כך רצה שהערב הזה יהיה מושלם, אבל לא משנה כמה ניסה הוא הרס הכל. 
"אני ממש מצטער. אני אנקה," הוא מיהר להבטיח לפני שניקו הספיק לפתוח את פיו. "אני יודע כמה הלכלוך במטבח מפריע לך."
המטבח היה באופן לא מוצהר הממלכה של ניקו, היחיד מבין שני הבחורים שידע מה לעשות בין הסירים והמחבתות ו-וויל הרגיש יותר ויותר כפולש מזוהם ולא רצוי. ההבעה הטרודה על פניו הרזות של בן זוגו העגמומי לא עזרה לו להרגיש טוב יותר.
"אני באמת מצטער." השפה התחתונה שלו התחילה לרעוד והוא נשך אותה בכוח. לא לבכות, הוא בחור בן עשרים וארבע, הוא לא אמור לבכות בגלל קצת בצל שרוף על הרצפה. העיניים שלו חמקו מפניו של בן האדס השותק בניסיון להסתיר מפניו את דוק הדמעות המבריק. 
וויל ידע שהוא מתנהג בטיפשות, אבל ניקו היה מרוחק מאוד בשבועות האחרונים והוא קיווה שהארוחה תחזיר את המצב לקדמותו. אך במקום ארוחה רומנטית ומרפאת, הוא הרס את הכל. למה הוא לא יכל להצליח בדבר הקטן הזה? לא מפתיע שניקו לא רצה להשאר איתו!
"אני אסתלק עוד רגע, רק תן לי לארוז כמה בגדים לפני," הבלונידיני פלט בין משיכות אף חנוקות. הוא הפסיד בקרב עם הדמעות ועיניו צרבו כשהנתיבים המלוחים החלו לגלוש במורד לחייו. "רק שניה." עכשיו הוא כבר התייפח ממש, עם נזלת זולגת והתנשפויות חנוקות, אבל זה לא מנע ממנו לנסות להדחף מעבר לניקו שעמד בפתח המטבח.
"וויל על מה, בשם האלים, אתה מדבר!" ניקו תפס בזרועותיו של החבר המייבב שלו לפני שזה הספיק לחמוק סביבו. "למה שאני אי פעם ארצה שתעזוב?" הבלבול הפגוע בקולו האהוב של בן האדס עצר את וויל במקומו.
"אתה לא?" 
ניקו טלטל את ראשו בחדות ושחרר יד אחת מאחיזת המוות שבה תפס את הבחור הבוכה. 
"כמובן שלא," הוא מלמל וחפן את פניו של הבלונדיני בידו הפנויה. "אני לא ארצה שתצא מחיי אף פעם. למה שתחשוב אחרת?"
"היית מרוחק. תמיד מגיע מאוחר ובורח מהמיטה לפני שאני מתעורר ואפילו כשהיית בבית בקושי דיברת איתי." הוא משך באפו והתנגד להביט בעיניים השחורות שצפו בו. "חשבתי שנמאסתי עליך ואני יכול להבין למה, אתה הסטודנט המצטיין ו-ובטוח שאתה יכול למצוא מישהו יותר טוב ממני ו-" גל חדש של דמעות הרטיב את לחיו של בן אפולו.
"אוי, וויל."
"וזה בסדר, באמת," וויל מיהר לדבר לפני שהאומץ הפתאומי שפתח את סוגרי ליבו יעלם. "אני יודע שמגיע לך יותר ממני אבל פשוט קיוותי שאם אני אכין ארוחה רומנטית אתה תסכים לפחות לשמור איתי על קשר-" ניקו סתם את פיו של בן זוגו ביד לא עדינה מדי.
"אתה אידיוט מושלם, סולאס." וויל ניסה לומר משהו מאחורי ידו של בן האדס וניקו השתיק אותו במבט חד. "עכשיו תורי לדבר ואתה תקשיב." החצוי שחור השיער חיכה להנהון ההסכמה המהוסס של בן זוגו הבלונדיני לפני שהמשיך לדבר. 
"אין לי שום כוונה לעזוב אותך עד שתגרש אותי, ואם אני אשמע עוד פעם שטויות כאלו אני אזמן שלד להכניס לך קצת היגיון לקודקוד היפה והבלונדיני שלך, הבנת?" וויל הנהן. "אני אוהב אותך, ואני לא מתכוון להפסיק לאהוב אותך ואני יודע שהייתי טיפה מרוחק אבל התגובה שלך עדיין מגוחכת."
השפתיים של וויל התעקמו לחצי חיוך רועד מאחורי אצבעותיו השחומות של ניקו. 
"למה היית מרוחק?" הוא שאל את השאלה שהטרידה אותו במשך שבועות. "אם אתה לא רוצה להפרד למה אתה דוחק אותי החוצה מהחיים שלך?" הדמעות חזרו. ניקו נאנח ועצם את עיניו לשניה.
"בוא נשב על הספה, אוקיי?"
"אוקיי." 
הם כשלו מחובקים לכיוון הספה וצנחו בתסבוכת ידיים ורגליים על הכריות הרכות. זאת הייתה משימה לא פשוטה למצוא תנוחה נוחה לשני בחורים מבוגרים על מושב הספה הצר, אבל אחרי קצת מרפקים לא מכוונים לצלעות וברכיים בבטן השניים הצליחו למצוא תנוחה נוחה – ניקו שוכב לאורך הספה על צידו וויל מכורבל מתחת לסנטרו כשזרועותיו סביב בטנו של שחור השיער וגופו מתנדנד בצורה מסוכנת מעבר לקצה.
הם נשמו כמה דקות בשתיקה. וויל נהנה מהריח המוכר של עור, פולי קפה ובתי קברות שתמיד אפף את בן האדס שלו, וניקו מרוצה מכך שבן אפולו שלו הפסיק לבכות (הוא באמת לא ידע מה לעשות עם אנשים בוכים, בטח לא כשהאנשים האלו היו וויל).
"שקעתי בתכנונים," ניקו המהם פתאום מתוך השקט. 
"תכנונים?" וויל הרים את ראשו מהקן הנוח שלו על חזהו של בן זוגו. "תכנונים למה?"
"אולי כדאי שנשב?" ניקו דחק את הבלונדיני לתנוחה אנכית יותר, אף שהם עדיין נשענו הרבה יותר מדי זה על זה בשביל להגדיר את התנוחה הזו ישיבה.
"תכנונים? בדיוק היית באמצע להסביר אותם," וויל הזכיר בהרמת גבה.
"כן." ניקו הטה את ראשו ובהה בנקודה לא ברורה בקיר שמולו. 
"זהו, לא הכוונתי שתגלה את זה ככה," הוא השתתק ובחן את וויל מזווית עינו. "אבל זה זמן טוב כמו כל זמן אחר."
"אגלה מה?"
ניקו לא ענה. במקום זה הוא ניסה להשתחרר מחיבוקו המוחץ של וויל. 
"וויל," הוא התפתל טיפה יותר בנחישות בזרועותיו המנומשות של הבלונדיני. "אתה יכול לשחרר? אתה חונק אותי קצת." 
"הא, אמ. סליחה." וויל הסמיק לגוון מדאיג של ארגמן אבל אחיזתו התרפתה מספיק בשביל שניקו יוכל להחליק ממנו ולכרוע על ברך אחת על הרצפה לרגליו. הסומק של וויל החמיר וניקו הצטרף אליו, לחייו חסרות הצבע לרוב מעוטרות בהילה דקיקה של ורוד קלוש.
"ניקו?" הוא שאל בהיסוס.
הסומק של בן האדס החמיר והחל להתפשט במורד צווארו.
"רק תן לי לדבר," החצוי שחור השיער התחנן במבוכה. וויל חייך קצת והנהן, מחווה עם היד על פיו בתנועה סיבובית כאילו הוא נועל אותו במפתח. 
"וויל סולאס," ניקו התחיל ונחנק משיעול לחוץ. הוא ניקה את גרונו וניסה שנית. "וויל סולאס, חצוי מטופש שכמוך. אתה אהבת חיי והיחיד שמבין אותי ומוכן לטפל בי." שני בני הזוג חייכו לזכר השעות הארוכות במרפאה בהן סולאס ניסה לשכנע את די-אנג'לו שלנוח קצת לא יהרוג אותו. "אתה הופך את החיים שלי להרבה יותר שימשיים." וויל פלט צחוק קצר – שימשיים, איזה הומור ירוד. ניקו נעץ בו מבט רצחני.
"מצטער, מצטער," הוא מלמל עדיין מגחך מעט. "תמשיך." בן האדס גלגל את עיניו אבל לא יכל למנוע מהחיוך למשוך למעלה את זויות פיו.
"אתה השמש שלי ומרכז העולם שלי. תתחתן איתי?" 
וויל מצמץ, הפה שלו פעור מעט.
"וויל?" ניקו, סמוק משורשי שערותיו ועד פתח חולצתו השחורה, החל להתרומם על רגליו בדאגה, בטוח שהוא עומד להתקל בסירוב, שהוא קרא את הסטואציה לא נכון. דמעות דקרו בעיניו.
"שלא תעז!" וויל כמעט צעק כשראה את הברק המסגיר בעיניים השחורות. הוא זינק קדימה, מפיל את שניהם לרצפה הקרה. ידיו גששו בפראות עד שלפתו בתוך המחלפות השחורות ומשכו את פיו של ניקו לשלו. הוא הצמיד את שפתיהם בנשיקה מענישה.
"וויל?" ניקו התנשף לתוך פיו הרעב של בן זוגו.
"סתום." החצוי הבלונדיני פקד כנגד השפתיים הרכות והמשיך במשימתו החשובה לחקור כל זיז וקימור בפיו של בן זוגו. ניקו נכנע בקלות, מצטרף בהתלהבות לא פחותה לקרב הלשונות בנשיקה שהתרככה יותר ויותר והפכה דומה לריקוד במקום לקרב. הם התנשפו כשאצבעות סקרניות חקרו גופים מוכרים ונצמדו זה לזה על הרצפה, מתעלמים מחוסר הנוחות בלהט הרגע.

''רק לידע כללי, זה היה כן, נכון?" ניקו שאל כשנישמתם החלה לחזור. הם שכבו זה לצד זה על הרצפה, מיוזעים ממאמץ, בשער פרוע מאצבעות נלהבות, בבגדים מקומטים ורק חצי רכוסים (לניקו חסרה חולצה ולוויל לא היה מושג איפה הג'ינס שלו) וידיים שלובות.
"ברור, אידיוט," בן אפולו הסכים בחיבה. "ברור שזה היה כן."
"הא, זה אומר שאתה רוצה את זה?" משום מקום ניקו שלף קופסאת תכשיטים מצופה קטיפה שחורה. וויל הנהן בהתלהבות, מתיישב וגורר את ניקו לשבת מולו בקירוס רגליים. 
"נלהב." החצוי שחור השיער פתח את המכסה של הקופסא הקטנה בתנועה פשוטה וגילה – מונחת על ריפוד ארגמני כהה – טבעת זהב לבן, חישוק פשוט בגוון דומה לזה של עצם שעוטר ביהלום צהוב לא גדול במרכז.
"זה יפייפה," וויל התנשף ורכן קרוב יותר. "מה חרוט?" הוא שאל פתאום כשהבחין בפסים הדקיקים כמו שריטות עדינות שהקיפו את הטבעת מבפנים.
''Il mio amore, il mio sole- לאהובי, השמש שלי," ניקו לחש לתוך אוזנו של וויל, מעביר רעד נעים במורד עמוד שידרתו של הבלונדיני. הוא לקח את הטבעת מבין אצבעותיו הרועדות של וויל והשחיל את חישוק המתכת היקר על אצבעו, מנשק את גב היד בקלילות.
"אני אוהב אותך," וויל השתנק והמטיר נשיקות על מצחו ולחיו של בן זוגו. "כל כך."
"אני אוהב אותך גם," ניקו חזר על דבריו בכנות מלאה. "אבל בבקשה, אל תנסה לבשל שוב." וויל זרק את ראשו וצחק, דמעות של אושר מכתימות את לחייו. הוא מאורס לאהוב ליבו, למי אכפת מבצל שרוף?