הזיכרון הכי גרוע של סנייפ במציאות אחרת

כל מה שמודגש זה ציטוט ישיר מהספר, אבל הישארו עמנו, יש תפנית בסוף...

הארי הציץ לתוך הזיכרון הכי גרוע של סנייפ והסתכל בהתרגשות על אביו יושב בדשא יחד עם שאר ארבעת הקונדסאים.

"משעמם לי," אמר סיריוס. "הלוואי שהיה ירח מלא."

"הבחינה בשינויי צורה עוד לפנינו; אם כל כך משעמם לך אתה מוזמן לבחון אותי... הנה."  הוא הושיט לסיריוס את ספרו.

איכשהו רמוס הזכיר להארי את הרמיוני.

 סיריוס פלט נחרת בוז. "אני לא צריך את הדבר הזה, אני יודע את כל החומר." 

בכל זאת אנימאגוס.

"הנה משהו שיעורר אותך, רך כף," אמר ג'יימס בשקט. "תראו מי פה..."

ראשו של סיריוס הסתובב. הוא קפא במקומו, כמו כלב שעלה על עקבותיו של ארנב.

"מצוין," הוא אמר ברכות. "סבר מאוס."

הארי פנה כדי לראות על מה סיריוס מסתכל. 

הארי תהה למי לעזאזל כבר אפשר לקרוא על שם מיקי מאוס.

סנייפ נעמד וטמן את טופס הבגרות שלו בתיקו. כשיצא מצל השיחים ופנה לחצות את הדשא, סיריוס וג'יימס קמו. לופין וזנב תולע נשארו לשבת: לופין המשיך להביט בספר שלו אף שעיניו לא נעו מצד לצד, וקמט קל של דאגה הופיע בין גבותיו.

אני: הארי שם לב לפרטים הקטנים. איך הוא שם לב לכך שהעיניים של לופין לא זזו?

זנב תולע העביר את מבטו מסיריוס וג'יימס אל סנייפ בהבעה של ציפיה נלהבת.

"הכל בסדר, סבר מאוס?" קרא ג'יימס.

סנייפ הגיב כל כך מהר עד שברור היה שציפה להיות מותקף: הוא זרק את תיקו, הכניס את ידו לגלימה שלו, ושרביטו כבר היה באוויר

הארי ידע מה זה לצפות להיות מותקף, ככה התנהלו החיים שלו באותו בית ספר עם הבריונים של דאדלי.

כשג'יימס צעק, "אקספליארמוס!"  

השרביט של סנייפ עף ארבעה מטרים באוויר ונחת בחבטה קלה בדשא מאחוריו. סיריוס פלט נביחה של צחוק.

"אימפדימנטה!" הוא אמר, וכיוון את שרביטו אל סנייפ. סנייפ, שבדיוק צלל לתפוס את שרביטו, הועף ונפל ארצה.

תלמידים הביטו מכל עבר. חלקם קמו על רגליהם והתקרבו כדי לראות טוב יותר. אחדים נראו חוששים, אחרים משועשעים.

בדיוק כמו התלמידים שראו את דאדלי מחטיף להארי...

סנייפ שכב על האדמה, מתנשף. ג'יימס וסיריוס התקדמו לעברו בשרביטים מורמים, וג'יימס הציץ מעל כתפו תוך כדי הליכה לעבר הבנות שעל שפת המים. גם זנב תולע קם על רגליו כעת, צופה במתרחש במבט רעב, ועקף את לופין כדי לראות טוב יותר.

הפטיגרו הזבל הזה...

"איך הלך לך במבחן, מאוסי?" שאל ג'יימס.

"הסתכלתי עליו, האף שלו ממש נגע בקלף," אמר סיריוס ברשעות. "זה בטח יהיה מלא כתמי שומן, הם לא יצליחו לפענח אף מילה."

לקול צחוקם של התלמידים מסביב, הארי איבד שליטה.

הוא ידע בדיוק איך סנייפ מרגיש, והוא צעק בזעם, אף על פי שאף אחד לא יכול היה לשמוע אותו: "עזבו אותו!"

פתאום הארי הרגיש יד סוגרת על זרועו, בעדינות.

הוא הסתובב לראות מי נוגע בו, ולהפתעתו ראה את סנייפ הבוגר, מסתכל עליו בהבעה רכה שהארי מעולם, מעולם לא ראה שום דבר שקרוב אליה על פניו של סנייפ.

"פרופסור?" הוא שאל בהיסוס.

הארי וסנייפ נחתו בחזרה בתוך המציאות.

"הארי," פתח סנייפ, ולמיטב ידיעתו של הארי זו היתה הפעם הראשונה שסנייפ פונה אליו בשמו הפרטי.

"דמבלדור צדק- אתה באמת דומה לאמא שלך."

הארי ראה להפתעתו דמעה מנצנצת בזווית עינו של המורה שהיה עד כה הכי שנוא עליו אחרי אמברידג'.

"הא?" הוא פלט בטמטום.

"תמיד הסתכלתי עליך כהעתק של אבא שלך, הייתי עיוור משנאה והרשיתי לעצמי להתעלל בך ולהעליב אותך בדיוק כמו שהוא עשה לי- אבל טעיתי טעות חמורה, הייתי צריך לראות את זה כשראיתי את הזכרונות שבהם בן הדוד שלך מתעלל בך, אבל רק עכשיו, כשראיתי את התגובה שלך להשפלה שהיתה לי הבנתי- אתה לא דומה לאבא שלך בכלל, אתה כמו לילי.

אתה.. אתה רשאי להשתחרר מהשיעור היום, אבל אל תשכח לבוא בפעם הבאה."

 הארי הנהן, ויצא לאיטו מתוך המרתף, לא יודע איך להרגיש, אבל יודע בוודאות שלעולם לא יסתכל על סוורוס סנייפ באותו האופן שבו הסתכל עליו תמיד.