מרכיבים פאזל בגשם

הארי אוהב את דראקו.

דראקו אוהב את הארי.

"די, אין לי רעיונות. רז, נו, תעזרי לי!"

"באתי לישון אצלך, לא להפוך לג'יי קיי רולינג!"

"תודה רבה."

דראקו זוכר את הפגישה הראשונה שלו עם הארי. הוא לא יודע אם הארי זוכר, אבל בחנות הבגדים הזו... הוא התאהב לראשונה. הוא ניפץ את הלב שלו עם פטיש, רק כדי שיוכל להיות בזרועותיו.

ועכשיו הוא שם.

והן חמות, נעימות כל כך.

"אלכס!"

"מה?"

"זה חמוד כל כך, די!" רז צחקה. השיער הג'ינג'י שלה התבדר בעקבות משב הרוח שפרץ מחלונה.

גם השיער של הארי התפשט כך באוויר, עף, חופשי, כמו החיוך שלו. הוא היה בידיים של דראקו, הוא היה שם.

וזה היה המקום הכי אסור ביקום, יותר אסור מהיער האסור. ויש סיבה למה קוראים לו כך. זה היה אסור. ולא רק כי הם הארי ודראקו, או פוטר ומאלפוי, לא רק כי הם בנים, זה פשוט היה אסור. מהחוקים הבסיסיים של העולם: הארי לעולם לא יוכל להיות בין נשימותיו של דראקן, בחיקו, לזכות בחיבתו.

הם נועדו להיות יריבים.

ועכשיו הנה הם, בחדר חשוך במרתפים של סלית'רין, מחייכים אחד לשני. למה? הם אמורים לשנוא אחד את השני! אבל הם לא... איך אפשר לשנוא בן אדם טוב לב כל כך, או רך כל כך? טוב, נשיקה ראשונה, טוב, יותר מזה, טוב, אבל לא אהבה.

אין אהבה.

לעולם לא תהיה אהבה.

אסור להם להתאהב.

בסוף זה ייגמר כמו במחזה מוגלגי שדראקו שמע עליו מדודתו, הסוף היה טרגי. הסופים תמיד היו טרגיים. הוא רק רצה חיבוק, נשיקה, את החיוך שלו. הוא היה ממשכן את כל הנכסים שלו רק בשביל החיוך הזה.

"מה קרה, הם כבר התנשקו?"

"רז, דא."

"אוקיי תני לי להמשיך, אני מרוקנת מרעיונות."

"תעברי למשהו עם קווידיץ'."

הארי התאמן בקווידיץ' באותו יום בו הכירו אחד את השני באמת, לראשונה. יום זה לא היה בהיר כקלישאות הספרים וירד קצת גשם. טוב, קצת יותר מקצת. אבל ירד גשם. הוא התאמן בתפיסת הסניץ'.

דראקו ראה מרחוק צל בין חשרת העננים. אולי הסוהרסנים תעו בדרכם שוב. הוא לא רצה להודות בזה, אבל הוא לא רצה שהארי ייתקל בהם שוב. אולי הוא יוכל לטפל בהם בעצמו... הוא התאמן על לחש הפטרונוס מספיק בשביל להתיש אפילו קבוצה... אך אם הוא רק היה מוצא זיכרון טוב מספיק... חזק מספיק.

הוא עלה על המטאטא הקרוב שמצא, גם אם הוא היה ממש פשוט. הגשם רעד, הגשם איים עליו, אבל הוא לא נכנע לו. הוא המשיך לטפס עד שהגיע לעננים הקרים. הוא לא היה לבוש מדי קווידיץ' כיריבו הוותיק משכבר הימים, שגם הוא היה נראה ובלתי נראה מבין העננים, כרצונו החופשי, או אולי רק כרצון הרוח.

דראקו נתקל בגוף קשה כשלו, זה בטוח לא היה סוהרסן. שיט? הוא יכול לברוח ממש מהר, או פשוט להתמודד עם ה...בן אדם הזה?

הארי הסתובב כמוכה אלם, דראקו רעד קצת מבפנים. "מצטער," אמר, "לא התכוונתי להפריע לך..."

"זה, אמ, בסדר." הארי אמר, לא מרוכז בסניץ' אשר היה אמור לחפש. רק עכשיו, בין העננים, יכול היה לשים לב לעצמות לחיו של דראקו. ואלוהים, הן היו מפוסלות כמו יצירת אמנות מהסוג הטוב ביותר.

"אממ... אוקיי, סליחה בכל זאת," הוא השתעל. זה היה יכול להיות יותר מביך? טוב, במקרה של דראקו, הכל היה יכול להיות יותר מביך. הוא רצה לרדת מהמטאטא העלוב הזה כבר, כי  הוא היה תקוע בין חושך לאור. הוא היה תקוע בין ענן אחד לאחר. בין אפלה להל המנצנץ בעיניים של הארי. הל ירוק.

הוא נפנף להארי בידו לשלום במבוכה, עד שהרגיש במשהו קשה יותר מהגוף של הארי נתקע בידו. הוא מצמץ מהבהוב הסניץ' בין אגרופיו. "נראה לי שזה מה שאתה מחפש," הוא חייך, זורק אל הארי את הכדור הזהוב שהחליט לרחף הרחק. הגשם התחזק עד כדי סערה מגושמת.

 "אנחנו צריכים ללכת מכאן מהר, הסופה מתעצמת!" דראקו צעק להארי מתוך הטיפות שהתחילו להתחזק מרגע לרגע.

"בסדר," הארי מלמל. הוא עלה על המטאטא, ידיו אוחזות באוויר, הוא קפץ מעל המטאטא ותפס את הסניץ' שכנראה גם היה מבולבל מהגשם העז.

"אפשר ללכת למקלחות... הן קרובות, יהיה לנו מחסה מהחרא הזה," דראקו אמר בתשישות.

הארי עוד לא הסתגל למצב המוזר הזה. "ממתי אתה בכלל אומר אנחנו?"

"מה?"

"אמרת מקודם; אנחנו צריכים ללכת, לא אני, מה נסגר עם זה?"

"אמ, יש סופה?" דראקו תירץ. הוא לא ידע מה לומר, זה פשוט נפלט מפיו בספונטניות מעצבנת.

"טוב, אני לא יודע מה איתך, אבל אני," הוא הדגיש את האני, עיניו הירוקות נראות בוכיות, אך אלה היו רק שאריות המטר הכבד, שהצטברו סביב עיניו הבהירות. "אני," חזר שנית, "הולך למקלחת."

דראקו חיכה לו על הספסל והחל לספור את השניות, לאחר מכן את מספר חדי הקרן שראה מעודו ילד קטן ואז את מספר הפעמים בהן פגש את הארי. הוא הפסיק אחרי הפעם הרביעית, שכן לחשוב על הבחור שבדיוק היה... עירום... דלת מלפניו, הובילה את אוזניו ולחייו לאודם בלתי נגמר.

"כמה זמן לוקח לך להתקלח?" הוא מלמל.

הארי לא ענה.

"התלבשת? סיימת כבר?"

"מה אתה רוצה מהחיים העלובים שלי?" הארי מלמל, מתקרב לדלת הנעולה היטב.

"רק התגעגעתי."

"מה?" ההפתעה כמובן תפסה מקומה על פניו של הנער.

"רק השתעשעתי," תיקן את מילותיו. "עוד מעט נקרא לך הילד שלא השאיר מים חמים לאחרים." לא מצחיק. לא מצחיק בכלל. הארי בטח חושב עד כמה הוא דביל. אבל הוא שמע מבין הרעש המונוטוני של המים הזורמים גם צחוק קל.

"אלכס! מתי הם כבר מתנשקים?"

"אוקיי, אוקיי."

כשהארי יצא מהשירותים, לובש בגדים לא תואמים לקודמים - כנראה החכמולוג הטיל עליהם לחש חימום - כמה דראקו היה שמח להתקרב לחום העוטף את מכרו, בעל שיער העורב.

דראקו לא הצליח להחזיק את נשימותיו יותר מכמה שניות וכשראה איך המבט על פניו של הארי, התקרב אליו. בנשימה אחת הם הפיגו את המשא האדיר שסחבו על ליבם מאלו השנים.

השפתיים של הארי נפסקו, דראקו חשב שהוא ילך עכשיו. שהוא יברח. אבל הארי רק חזר.

הוא נישק אותו שנית, החזיק אותו בידיו, מייצב את הנער הקריר. החיוך על פניו של דראקו גם חזר, הארי קיווה שיהיו עוד כמה שיותר הזדמנויות עבורו לראות את החיוך הזה.

הוא חשב שאי אפשר לשחזר כזו יצירת אמנות. הוא צדק. אבל דראקו חייך שנית והארי רק הביט סביב בבלבול, "על מה דיברנו?" לחש לבחור הסלית'ריני בחיוך משועשע.

"לא דיברנו, עשינו את זה."

הוא נישק אותו שוב.

"זהו, הם כבר ביחד?" רז שאלה שנית.

"כן," אלכס אמרה ואז החלה לצטט כמה משפטים רומנטיים והסבירה; "אהבת אמת נכנסה לי לראש."

"את מודעת לכך שאת קיטשית?"

"הו, אני יודעת."

"די, זה כבר קיטשי." הארי לא הצליח להחזיק בחיוכו יותר. הוא חשב שזה נגמר, כשדראקו זז קצת הצידה.

אבל אף אחד מהם לא התכוון לוותר על הרגע הזה.