אז תעזרו לי... הורים.

זה... זה מוזר. אני נושאת את שם המשפחה לופין, אבל לא באמת מכירה אותו. זה... זה מוזר.

אני מרגישה מוזרה. אני מרגישה... לא אנושית. אני מרגישה בלי מחשבות. כי זאת מי שאני, ואני מקבלת את עצמי.

הבעיה שאחרים לא.

אני יודעת שאני לא אנושית, אל תטרחו להזכיר לי את זה. אני יודעת שאני מוזרה, אל תאמרו את זה בקול. אין לי מחשבות, אני לא סולחת לעצמי.

אפילו הוא, הגיבור, לא גיבור בשבילי. 

הוא נושא את שם המשפחה פוטר, אבל הוא כמוני. הוא זר. 

ואני לא מתחילה איתו, תעזבו אותי בשקט. 

אולי כן...? אני נותנת לתקווה לפפח בי. אני שונאת את עצמי על זה. אני שונאת את עצמי על הכל, כי בעצם אין, אין תקווה. 

השיער הורוד שקיבלתי, כתזכורת לאמי, עף ברוח. ורוד, אמא? ורוד, דווקא?

אבל איך, תסבירו לי, איך אני ילדתכם. הרי הוא, הוא ילדכם. אני נולדתי בטעות. בטעות חמורה. ואני שונאת את עצמי על זה.

הלוואי שלא היו בי טעויות. הלוואי שלא הייתי נולדת... להם.

המילה נותרת זרה בפי, מרה. זה יכול להיות כך? 

שבכלל לא הכרתי אותם, והם בכלל לא ידעו שאני קיימת. באמת, למה לא יכלתם שלא היוולד בטעות הזאת? שלפחות תזכרו שיש גם ילדה שהשארתם מאחור? והיא סובלת?

     אז אני

  שונאת אתכם

ולא אכפת לכם כי

למה? למה? למה?

 מה עשיתי כבר?

  עשיתי מלא

אבל דבר כזה שמגיע לי לצייר עיגול במחברת הזאת? אני מסתכלת על המילים שבעיגול, שורה מעל. תמיד המבוגרים אמרו את אף פעם לא בפינה אולי זה נכון? אז תעזרו לי... הורים.