איילה

צ'ו רצה במסדרון, מסוככת על פניה.

כאשר חלפה ליד חבורה של בנות מצחקקות, חברותיה, הן לא רצות אחריה, לשאול מה קרה, האם אפשר לעזור.

הן כבר ידעו את התשובה.

היא נכנסה לשירותים הקבועים, קומה חמישית ופתחה, כמו תמיד, את דלת התא השני מהסוף.

היא נעלה את הדלת מבלי להסתכל, רגילה כבר למגעו הקריר של המנעול, והתיישבה על מכסה האסלה, קוברת את פניה בידיה.

זה היה התסריט הרגיל של ימי חמישי בחייה של צ'ו.

ביום חמישי היא למדה שינויי צורה, המקצוע החביב עליו.

כמעט בכל יום חמישי, בערב, הייתה פגישת צ"ד.

פגישת צ"ד בלעדיו, אבל עם הנער האחר.

הילד שנשאר בחיים, הוא זה שערער את חייה, זה שלעתים גרם להתקפי בכי, לרגשות האשם.

האם זה מוסרי? היא הייתה תמיד שואלת בשעה שניגבה את דמעותיה, להתאהב בנער שנכח במקום שבו שאהובה נהרג?

בילד שנשאר בחיים, גם הפעם, ובמקומו הוא נלקח?

כולם אמרו שהיא בסדר, ניחמו אותה, אמרו שתתגבר.

אבל היא ידעה את האמת.

היא שבורה.

האדם שיכול לאחות את שברי גופה, להעניק לה את האהבה שכל כך רצתה בה, נמצא כל כך קרוב, במרחק נגיעה.

קרוב כל כך, היא איתו באותו החדר, הוא מסתובב ובוחן את עבודתם של אחרים, מתקן ומבין.

הוא מתקרב אליה, שולח לה חיוך קטן, במיוחד בשבילה, וממשיך בסבב.

היא לא רוצה להיות שבורה.

אבל האם היא יכולה להיות שלמה, לאהוב את הנער שצפה במותו של האדם שהיא כל כך אהבה, שהיא עדיין לא יכולה להעלות את שמו על שפתיה?

סדריק.

לא שם קטוע, עם הברות מסובכות, לא שם שנתקע על השפתיים, שם זורם, מתעגל בפיה כשהגתה אותו בלחש, הולם את האדם שלו הוא שייך.

אבל הוא איננו.

היא צריכה להתגבר, להמשיך, לאסוף את השברים, אבל הם דוקרים מדי.

הארי יכול לעזור לה.

נגמר השיעור, נגמר הזמן שלה לקבל החלטה.

היא מתעכבת, עוזרת לו לסדר, הם לבד.

היא מתקרבת אליו, מחכה, מתחת לדבקון.

הוא מגיע, מתקרב אליה, נעמד גם הוא מתחת לצמח הנשיקות.

צ'ו מקרבת את שפתיה לשפתיו, סוגרת את המרחק ביניהם, והוא נענה לה.

הם נשארים כך זמן מה, האם אלו היו שניות ספורות או שעות ארוכות?

שעונה של צ'ו מראה על השעה 22:00 והם נפרדים במשפט אחרון, 'אני אוהב אותך' לחש ונישק אותה קלות לפני שפנה אל תוך הלילה.

לרגע היא חושבת לשאול אותו 'האם אתה זוכר אותו? האם זה כואב גם לך?'

אבל היא יודעת, שאם תקבל תשובה, אפילו הארי לא יוכל לאסוף את הרסיסים.

בשבועות שאחרי, היא משתנה.

הארי באמת אסף את כל השברים, וחיבר אותם יחד באופן מושלם.

התקפי הבכי מתמעטים, עכשיו היא בוכה רק בלילות, אחרי חלום נורא במיוחד שלו. הוא שואל אותה איך התגברה עליו, המשיכה הלאה, הוא עדיין שבור.

היא צוחקת יותר עם חברותיה, נהנית מדברים קטנים, כמו קינוח מתוק במיוחד, שלמרבה האירוניה מוגש ביום חמישי.

היא נהנית מציפור מצייצת, מצחוק של תלמיד שנה ראשונה, מנשיקה, מורד אדום כדם שמוגש לה כהבטחת אהבה.

בשיעורי צ"ד היא מצטיינת, עושה את כל מה שהארי אומר, ומצליחה.

בשיעור אחד לומדים על פטרונוס, הוא מלמד ומכוון כתמיד.

איילה כסופה פורצת משרביטה, מתמזגת עם האייל שיצר הארי.

ואז, ביום אחד, הדבק שהדביק אותה מתמוטט תחת משקל מילים שלא נאמרו, חברה שבגדה, חשד לא מוצדק שהוא אוהב אחרת.

היא עדיין שבורה, שנה אחרי.

הוא ממשיך הלאה, מתנשק עם חברתו היפיפייה, הג'ינג'ית, הצוחקת, הבטוחה כל כך.

ג'יני וויזלי, אחותו של חברו הטוב של הארי.

כל כך צפוי, כל כך מושלם, כמו סיפור מאגדה.

האם גם אצלו היא מופיעה בחלום, שואלת כיצד המשיך הלאה, כשהיא עוד שבורה?

היא לוחשת את הלחש המוכר והאיילה הקטנה, הכסופה, כאילו לועגת לה, אומרת לה שלעולם לא תתגבר, מדלגת הלאה.

עמוק בליבה, צ'ו יודעת שהיא לא מתגברת, היא נאנחת בייאוש.

בקרב על הוגוורטס המדשאה מלאת סוהרסנים.

שלושה, ארבעה, מאה סוהרסנים מטיילים, שואבים את השמחה המועטה מלבבותיהם של האנשים.

בין הסוהרסנים מופיעים ונמוגים פטרונוסים כסופים, ארנבת, פיל, סוס, נמוגו כשבעליהם התמוטטו על הדשא, נוקשים וחסרי חיים.

צ'ו מטיילת ביניהם, הם לא מרגישים בה, לא נותרה בה שמחה.

אוכל מוות מביט בה ומכוון אליה את שרביטו.

בעוד שניות תהיה חופשייה באמת, חסרת דאגות, תיפגש עם מי שיכול באמת לאחד את ליבה עכשיו.

שני סוהרסנים מופיעים ומסתערים עליה, מנסים לקחת את השמחה המועטת שלה.

אבל היא כבר לא מפחדת, כבר רוצה למות, אתם לא יכולים לקחת לי את השמחה, היא חושבת.

"אקספקטו פטרונום" היא לוחשת בעוד הקללה נורית אליה.

איילה כסופה וקטנה מדלגת, זעירה ככמות השמחה בחייה.

קרן האור פוגעת בה, מאותו הסוג שסיים את חייו של אהובה.

להתראות, איילה.

להתראות, הארי.

האיילה נמוגה.

הפרק הקודם