המכשפה מעגלת הממתקים

שלום לכם, אני המכשפה מעגלת הממתקים. מה השם שלי, אתם שואלים? אני לא זוכרת למען האמת. כולם קוראים לי כך שכבר שכחתי את שמי האמיתי... כשאתם עוברים על פני אתם אפילו שמים לב אלי רק כאשר אתם רעבים, כשאני עוברת במסדרונות אתם שמחים בגלל הממתקים, אבל, אבל מה איתי? מה עם הרגשות שלי? למה אף אחד לא שואל אותי מה שמי? או איך נוצרתי? אז היום החלטתי לספר לכם.

"אני חושב שחסר להוגוורטס הגנה" טען גודריק גריפינדור בזעם והטיח את ידו על שולחן העץ העגול בכעס. "תירגע, הכול בסדר" אמרה הלגה הפלפאף והרימה את כוסה שנפלה על הריצפה בקול רם. "לא, זה לא!" אמר גודריק גריפינדור והנחית את ידו בשנית על השולחן. "אנחנו קוסמים מאומני, אתה יודע" אמרה רוונה רווינקלו בקול שקט וניסתה להרגיעו. "אני יודע. אבל מה יהיה עם התלמידים? הם חסרי הגנה!" אמר גודריק והטיח את ידו בשלישית בשולחן. ידו כאבה מאוד אך הוא לא תכנן להיכנע. "הכל בסדר, ממילא הייתי מעדיף שחלק מהתלמידים יעלמו..." אמר סאלאזר סלית'רין בקולו הערמומי והאכזרי והשתעשע עם נחש המחמד שלו שהתפתל סביב ידו של סאלאזר. "אתם לא מבינים כלום!" צעק גודריק גריפינדור ויצא מהחדר בקול טריקת דלת רם. הוא היה צריך ללכת למקום שקט ולעבוד על החלק שלו במצנפת הממינת. הוא הלך במסדרונות הרקים ולבסוף נכנס למשרדו שבקומה השביעית. החדר היה גדול מאוד והכיל שולחנות רבים ועליהם שיקוים וגם פינת אימונים לדו קרב ובנוסף בקצה מאחורי מדף ספרים פינת החשיבה של גודריק. הוא  הלך לשם והתישב על הכורסא שלו משתעשע בכדור חימר קסום שמצא. לפתע נפער חור קטן בכדור החימר וקול דקיק בקע ממנו "אני יכולה לעזור לך... אני יכולה לעזור לך..." גודריק לא היה פחדן מטבעו אלה אמיץ וסקרן החליט לבדוק את כדור החימר הקסום. הוא פיסל אותו לבובה קטנה ועיצב לה פה קטן ושני חריצים לעיניים.לבסוף לאחר שעות של עבודה קשה עמדה מולו בובת חימר קטנה שעוצבה בגסות מעט. "דברי בבקשה, מי את?" שאל גודריק בהתענינות. "אני מהיום השומרת שלך" ענתה הבובה בקולה הדקיק. "מה את יכולה לעשות?" שאל גודריק בשמחה. "את זה" אמרה הבובה והתעתקה למקום אחר בחדר, "או את זה" הוסיפה והפכה את ידה ללהבי מתכת. "מדהים.. מדהים" אמר גודריק ומכה כפיים.

ככה אני נוצרתי, בני אנוש. שנמשיך הלאה? טוב נו בסדר, מגיע לכם לראות את ההמשך, אתם תראו עכשיו את השנים הטובות בחיי ואת סופם הנורא.

קפצתי הצידה במהירות, בדיוק בזמן כדי להתחמק מנבוט של טרול מטורף. נקשתי באצבעותי ובום! הטרול התפוצץ לעפר. גודריק, יוצרי חייך אלי בשמחה ועודד אותי להמשיך. מולי עמד עכשיו היפוגריף משתולל, תפסתי אותו בידי וחנקתי אותו. בהתחלה הוא התנגד אך בסוף הוא הרפה וצנח ארצה, מת. חייכתי אל גודריק וחזרתי לטירה. באולם הכניסה חיכו לי גודריק ושלושת חבריו (יותר נכון יריבו ושתי חברותיו), "זה מדהים, וואו גודריק התעלת על עצמך" אמרה רוונה רווינקלו בשמחה. "מהיום היא השומרת שלנו" הכריז גודריק בשמחה ומחה שתי דמעות של אושר אבהי שהחלו לזלוג.

השנים עברו וגודריק וחבריו מתו ואני נישארתי לשמור על הטירה. לא כעסתי, להפך, שמחתי להגן על התלמידים. והמנהלים אהבו אותי. היה לי מקום לישון ואהבה רבה וגם סיפוק רב, אבל לאט לאט המנהלים פחות ופחות אהבו אותי ויחסו לעצמם יותר ויותר קרדיט על ההגנה שאני ביצעתי. לבסוף נכנס להוגוורטס המנהל הנערץ פינקטל. הוא ממש היה אכזרי אלי וגירש אותי ממגורי הנוחים לעבר תא מטאטים ישן. הוא קינא בי כנראה. לקראת סוף כהונתו הוא קרא ליע למשרדו, חשבתי שהוא רוצה להתנצל אבל לא! הוא תיכנן משהו נורא. הוא לחץ את ידי ומיד הרגשתי שמשהו לא בסדר, כוחותי לא פעלו עוד. הוא גירש אותי לעבוד כמחלקת אוכל וטבחית ומחק כל איזכור בהיסטוריה לקיומי. המנהלים שבאו אחריו לא היו רעים, הם פשוט לא ידעו שאני אמורה להיות שומרת. כאשר הוחלט שתלמידים יגיעו ברכבת, אני הופקדתי על מכירת אוכל להם.

זהו אלו היו קורות חיי המדכאים, תהילתי ומפלתי.

אתם בטח אומרים, זה נורא ומרחמים עלי. אז כן זה נורא אבל במקום לרחם עלי פשוט תתחילו להתייחס אלי ואז אני אשמח שוב. אולי אני אשמח שוב...