המבט שלו

"אני אוהב אותך." דמעה מנצנצת בזווית עינו. "אני לא יכול לסבול את זה. אני אוהב אותך." הוא משפיל את ראשו. "אני... הייתה לי הרגשה שגם את... צדקתי?"

היא מסתכלת עליו. הלב שלה דופק. הייתה לו הרגשה... והוא צדק. כמה שהוא צדק. ברור שהיא אוהבת אותו... משתגעת אחריו. היא רק רואה אותו, וכל עולמה מתהפך. 

היא לא עונה לו. רק מסתכלת אל תוך עיניו האפורות כסערה, בעת שהוא גם מסתכל עלה, מתוח. 

"הרמיני, תעני לי," הוא לוחש. 

"אני..." קולה חנוק. "אני... אני אוהבת אותך. אבל אני לא יכולה."

"למה לא?" זיק מתעורר בעיניו. קולו מפציר ומתחנן. הוא תופס בידה. "הרמיוני, למה לא? בגלל ש..." ההבנה תופסת בו, וקולו נהפך צרוד. "מה שה... שהחברים שלך יגידו? זה הבעיה?" 

היא משפילה את עיניה, שמתמלאות דמעות. 

"אבל..." הוא מרגיש את הדמעות עולות גם במעלה גרונו. דמעה אחת כבר תלויה על ריסיו. "זו לא סיבה."

"לא רק זה," היא ממלמלת, ומוחה את דמעותיה בשרוולה. היא משחררת בעדינות את ידה מידו. "אנחנו לא נועדנו להיות ביחד. זה... זה לא יהיה טוב. עדיף שנשכח את זה... נקבור את האהבה הזאת."

"לא נכון," לוחש דראקו בקול מתחנן. "למה את מתעקשת? זה לא נכון. בבקשה. אני מתחנן. אני... אני משוגע עלייך. אני יודע... שיהיה לי טוב איתך. הכי טוב. את תדעי להרגיע אותי, לייעץ לי, את האישה שאני צריך, שתייצב אותי."

היא מחייכת חיוך קטן. "הלוואי. הלוואי שיכולתי."

"את יכולה!" הוא אומר בלהיטות, "לא אכפת לי מה יגידו."

"דראקו," היא אומרת בשקט, "זה לא יקרה."

"למה את עושה לי את זה?" הוא קורא בקול שבור. "את אוהבת אותי... אז תראי לי את זה."

"דראקו, תבין. אתה... אתה אוכל-מוות. אתה מנסה להרוג את דמבלדור, אני יודעת, ואני לא אומרת לא אחד. זה לא יילך."

"כבר דיברנו על זה. הוא מכריח אותי. זה ממש לא אשמתי. אבל - "

"זה לא יכול ללכת!" הדמעות כבר זולגות על פניה. "אבל אני מבטיחה... אני נשבעת... שאני... אוהבת אותך."

"אני לא מאמין לך." קולו כעוס. 

"תאמין לי. אתה חייב."

עיניה החומות פוגשות בעיניו, ושתי זוגות העיניים מתמלאות מחדש בדמעות. 

אצבעותיו נשזרות באצבעותיה הרועדות. 

הוא מתקרב אליה לאט. הוא מסכל עליה. היא משפילה את עיניה. הוא מקרב את פרצופו לפרצופה, בוחן כל סנטימטר בפניה. ואז הוא מטה את ראשו, ומצמיד ברכות את שפתיו לשפתיה. בהתחלה היא נענת לו, נותנת לו לנשק אותה, ואז מתנתקת, בוכה, מפרידה את שפתותיהם ואת אצבעותיהם. 

"אל תעשה לי את זה קשה, אני..." והבכי פורץ ממנה. "אני אוהבת אותך."

הוא לא אומר כלום. היא בוכה. 

"אני מצטער." הוא מחליק אצבע על לחיה. "סליחה. אבל - "

"תקשיב, בוא נשכח מזה, אני אלך עכשיו, ולא היה בינינו כלום, בסדר. ביי. אני אוהבת אותך, ולא משנה מה יקרה, אני תמיד אוהב אותך."

שנייה לפני שהיא יוצאת, היא מעיפה אליו מבט אחרון. 

היא לעולם לא תשכח את המבט שלו.

המלא כאב. החודר. הכועס.

האוהב.