אלים אדירים

אני וג´ין צעדנו ביחד הבייתה- היא שכנה שלי. אני גרה בבית קרקע במנהטן, וגם היא. צעדנו בשקט הבייתה, שקועות במחשבות. ´ג´ין שמעה ביחד איתי חצי שנה כמוני את המפלצת... הבקבוק השפריץ עליה והחלון התנפץ והיא מתה.... ג´ין שמעה ביחד איתי חצי שנה כמוני את המפלצת... הבקבוק השפריץ עליה והחלון התנפץ והיא מתה...´ זה מה שחשבתי שוב ושוב בראש. ג´ין החזיקה בידי, וקפצתי בבהלה. "את רואה את מה שאני רואה?" היא שאלה אותי בקול רועד והצביעה על מה שעמד ליד עץ בפארק שלנו. בהיתי בה. ´איך זה יכול להיות? המפלצת מתה! ראיתי את זה קורה!´ חשבתי. זאת הייתה אותה מפלצת, עם שלושת הראשים וכולם ליקקו שפתיים ונראו די כועסים ורעבים. יש מצב שייללתי קצת והזלתי דמעה קטנה. ג´ין קפאה במקום, והבנתי שאני צריכה לעשות משהו. ´מים- ג´ין מתפקדת הכי טוב ליד מקור מים´ קול קטן בראש דיבר איתי. קפצתי, וג´ין צרחה. זה נשמע כמו קול של איש מבוגר, קול שלא שמעתי בחיים שלי ובטח לא הקול של המחשבות שלי. ´המון תודה´ חשבתי בכעס. מקור המים הקרוב ביותר היה נהר ההדסון- והוא היה רחוק מהבית שלי שעה נסיעה. הקול השתתק. פתאום הרגשתי משהו ביד שלי, והסתכלתי עליה, רועדת כולי. מטבע. ´מה זה?´ שאלתי את הקול בראש, בטוחה שאני הוזה. ´תעיפי בבקשה את המטבע באוויר- כמו בטלוויזיה´ הקול ענה. רועדת כולי, העפתי את המטבע באוויר- וזה הפך לחרב מזהב. זהב אמיתי. בהיתי בו בפה פעור. ג´ין לידי ייבבה, והמפלצת שאגה כמו להזכיר לנו שהיא עדיין פה, והתקרבה אלינו. בלעתי רוק, ונעמדתי עם רגל אחת קדימה. עשיתי פרצוף של ´נראה אותך מנסה לתקוף אותי´. היא הסתערה אליי, והתקרבתי אליה. המוח שלי אמר לי ´השתגעת או משהו?!´ ´כנראה´ עניתי לו, ותקפתי את היצור. ראש אחד התפוגג לאבק. קרסתי על הברכיים כי החלקתי. ג´ין הסתכלה עליי המומה. בדרך כלל היא האמיצה. היא הסתכלה לכול הכיוונים, וחיפשה משהו. בינתיים נעמדתי על הרגליים, וג´ין רצה לאנשיהו. הסתכלתי עליה, והמפלצת נשפה עליי. זה היה הדבר הדוחה שהרחתי אי פעם בחיים שלי, ריח פה של חיה שסביר להניח שהיא בת אלמוות ובכול האלמוותיות שלה היא לא צחצחה שיניים. יש לכם מושג כמה זה דוחה? בלעתי רוק, והקאתי את נשמתי מהריח. המפלצת ניצלה את הפגנת החולשה, ובעטה בי. ´הצילו.... בבקשה... מישהו... משהו´ התפללתי בתחינה בזמן ששכבתי על הדשא. ואז הרגשתי כאילו מישהו אחר פוקד למוח שלי פקודות, ותופס פיקוד על כול הגוף שלי, אם כבר מדברים על זה. נעמדתי על הרגליים ולקחתי את החרב שלי, שהייתה על הרצפה. "ראי הוזהרת, הידרה. את לא תתקפי את הבת שלי- וגם לא את בת פוסידון. גורי לך!" אמרתי, וזינקתי קדימה במהירות על, והצלפתי הצלפה אדירה בחרב. כול הראשים התפוגגו לאבק, והמפלצת נעלמה. הרגשתי שהקול שלי חזר להיות הקול שלי, והתחיל לי כאב ראש קטן. ג´ין בהתה בי באימה. רעדתי כולי, והפכתי את החרב למטבע שוב. "איך?...." ג´ין גמגמה אליי. הנדתי בראש. בדיוק עכשיו חוויתי דיבוק, ורצתי במהירות שלא הייתה אמורה להיות אפשרית. וגם הקאתי. הלכתי רועדת כולי לתיק בית ספר, איפה שהפלתי אותו. הלכנו בשתיקה הבייתה. "איך הוא קרא לי ולך?" ג´ין מלמלה כעבור עשר דקות כשהגענו לשכונה שלנו. "הוא קרא לי הבת שלו ולך הוא קרה בת פוסידון" מלמלתי. עדיין הרגשתי חלשה. הדיבוק הזה רוקן לי את האנרגיה. היא בהתה בי. "זה לא האלים האלה מהמיתולוגיה ההיא?" היא שאלה והסתכלה עליי. נשמתי נשימה עמוקה. "אני באמת לא יודעת" אמרתי והסתכלתי עליה. היא משכה בכתפיים, ונכנסה לבית שלה. נכנסתי גם לבית שלי, מתחננת לאכול ולהיות במיטה. מייקל כצפויי כבר שיחק במחשב שמול הדלת הראשית בבית. "אפילו הבייתה את מאחרת, מה?" הוא שאל בלי להסתובב אליי וישב על הכיסא. התרתחתי. "שתוק! אתה לא יודע את הסיבה אפילו" אמרתי לו בכעס. הוא הסתובב אליי בפנים אדישות. "מה, החבר שלך לא מתחיל איתך וניסית להתחיל איתו בכוח?" גיחך. גלגלתי עיניים. "אני לא מאוהבת עדיין אפילו, מייק. אתה בחיים לא תדע את הסיבה" אמרתי לו, ועליתי לחדר שלי. הקירות בו צבועים בכתום עז, והארון בצבע לבן ולידו יש מראה ומולו המיטה, שמולה השולחן כתיבה הפצפון שלי. פתחתי את אחת המגירות בשולחן כתיבה שלי, והוצאתי את היומן הסודי שלי. ´יומני היקר. היום תקף אותי משהו- אני אפילו לא יודעת מה זה. אבל אני כבר לא שומעת את השאגות ההן ששמעתי אני (וג´ין! (=) חצי שנה בערך. משהו השתלט לי על הגוף שלי, ותקף בשמי. הדבר התפוגג ולא נראה לי שאני אשמע אותו שוב.´ הפסקתי לכתוב ביומן ושמתי אותו חזרה במגירה. קרסתי במיטה, ונרדמתי. כצפויי, חלמתי.

בחלום הייתי במקום מאוד גבוה, והיו בו כיסאות מאוד מפוארים. כיסא אחד היה בצבע תכלת ולידו הייתה חכת דיג, ועל הכיסא ישב איש שנראה מאוד מודאג. לאיש היה שיער שחור ומבט כמו של האוקיינוס השקט. לידו ישב מישהו שבבירור היה אח שלו- היה לו שיער שחור,  עיניי סערה, ובגדים כחולים עם ענן גדול על החולצה. ליד האיש הסוער ישב מישהו שחור כולו וגבוה, עם שיער שחור ופרוע, שקסדה מונחת לידו והוא נראה כועס כאילו בדיוק נגמר ויכוח. מולם היה איש קורן- ואני מתכוונת קורן, הייתה לו הילה זהובה סביב הגוף שלו והיה לו שיער בלונדיני, עיניים כחולות, ומפתחות של מכונית בידיים. כשהסתכלתי עליו -נדהמתי. היה לו את התנוחת גוף הזאת שלי כשאני לחוצה לזוז לאיזשהו מקום כמה שיותר מהר, והוא נראה כאילו הוא עומד לצעוק: "מייקל! בוא כבר, אנחנו רוצים לצאת!" בהיתי בו. היו לו גם את אותם קמטים במצח, כמו שיש לי כשאני מודאגת. הוא נשך שפתיים. האיש עם החולצה הססגונית ההוואית נראה מודאג ביותר. "פוסידון, הכול יהיה בסדר" אמרה אישה. היא נראתה מעורפלת, והיה לידה חתול שגם נראה מעורפל. האיש שכנראה נקרא פוסידון הנהן. "אבל אי אפשר שהילדה שלי תחזיר את המרכבה!" האיש הקורן מחה. אחיו הסוער של פוסידון הסתכל על האיש הקורן כמו השמש. "הם יחזירו אותה. ככה הנבואה העתיקה אומרת. המרכבה של פוסידון תוחזר בידי ג´ין לאולימפוס." אמר האיש עם העיניים הסוערות. התעוררתי, מתנשפת בחדר שלי. דפקו לי בדלת בחדר, וקמתי רועדת לפתוח. אמא. היא חייכה אליי. "את באה לאכול? את בסדר?" היא שאלה בדאגה כשראתה שאני המומה. "כן, אני באה" מלמלתי וירדתי איתה למטה. היא חייכה, וירדה איתי. מייקל כבר ישב מול השולחן והסתכל בנו יורדות. "את חולה?" הוא שאל אותי. בהיתי בו. איך הוא ידע שיש לי בחילה? "לא," אמרתי מבולבלת. הוא משך בכתפיים, ולקח פסטה מהסיר. הייתה לי קצת בחילה כי לא שתיתי או אכלתי מהרגע שחזרתי מהבית ספר, וישנתי שעתיים. השעה הייתה חמש אחריי הצהריים, ואמא חזרה לפני שעה. היא הסתכלה עלינו אוכלים, ואכלה גם. אכלתי בתיאבון. "על מה חלמת כול כך הרבה זמן?" מייקל שאל אותי תוך שאיפת פסטה אחת. בלעתי. התלבטתי מה להגיד. "על איש קורן" אמרתי לבסוף וחזרתי לאכול. הוא בהה בי. אמא מיד הסתכלה עליי בתנועה חדה. "מה זאת אומרת, קורן?" דרשה לדעת. יכול להיות ששמעתי את הקול שלה רועד? בהיתי בה. "טוב, הייתה לו הילה צהובה מסביב לגוף" אמרתי, ומייקל שמט את המזלג שלו. אני ואמא קפצנו בבהלה. "מה קרה, מייקל?" שאלתי. הוא בלע רוק. "אני היום בלילה חלמתי על האיש הזה" אמר לי. הפה שלי נפער. קרה לנו פעם שהיו לנו אותם חלומות כשהיינו קטנים, ושסיפרתי על זה לאמא היא אמרה לי שזה בגלל שבבטן המוחות שלנו עוד היו מחוברים, ומתישהו בהיריון התפצלנו לשני אנשים, ובגלל זה יש לנו לפעמים אותם חלומות לפעמים- שריד לימם ההם שבהם היינו איש אחד, ובגלל זה לפעמים יש מקרים של גוף אחד עם שני ראשים ושאני צריכה להודות כול יום שאני עם ראש אחד. משום מה זה לא נשמע לי כזה אמין.  "איך נראה האיש שראית, מייק?" אמא דרשה לדעת. הוא ניסה להיזכר. "שיער בלונדיני, עיניים כחולות והוא באמת היה עם הילה צהובה" ענה. אמא נשמה עמוק. "הוא אמר לך משהו?" היא שאלה. הוא הנהן. "מה?" אני שאלתי. "שהשעה הולכת וקרבה" מייקל אמר. אמא השפילה את ראשה לצלחת. "אמא?" שאלתי בעדינות. היא בלעה רוק. "אני צריכה ללכת לישון." היא לחשה, ורחצה את הצלחת שלה והלכה לחדר שלה. אני ומייקל הסתכלנו אחד על השנייה. אמא אף פעם לא התנהגה ככה, אבל בימים האחרונים היא הייתה מודאגת מאוד. ידעתי את זה לפי זה שהאוכל שהיא הכינה נשרף לפעמים. האוכל שלה אף פעם לא נשרף. "מה קרה כאן עכשיו?" מייקל שאל אותי. הנדתי בראש. כבר לא היה לי תיאבון. מייקל נאנח וקם לרחוץ את הכלים שלו. נשארתי לשבת על יד השולחן. עכשיו כבר לא הייתה לי בחילה, רק דאגתי לאמא. מייקל סיים לרחוץ כלים, וניגב במגבת תכולה את הידיים והסתכל עליי. "מה האיש הקורן עוד אמר לך?" שאל. נשמתי נשימה עמוקה. "הוא לא ממש דיבר אליי, הוא יותר דיבר לאנשים אחרים. משהו על זה שאני לא יחזיר את המרכבה של פוסידון?" משכתי בכתפיים. מייקל בהה בי.

הפרק הקודם		הפרק הבא