להתחיל מחדש

פרק חדש- ייאי=]
אבל פלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייז תגיבו לי!!! רק אחת הגיבה לי בפרק הקודם וזה כ"כ מבאס, כי חשבתי שיהיו הרבה יותר תגובות וגם אתם יודעים- המוטיבציה באה רק אחרי התגובות, וצריך לעודד הרבה יותר בהתחלה:) אבל סבבה, נסלח לכם. אבל רק אם אתם מגיבים לי עכשיו!!!!!!!!! אם לא, אני אפרוש.
תהנו^^

באמצע הלילה התעוררתי.

לא ידעתי למה. לא הסתבכתי בשמיכה, לא היו לי סיוטים, לא היה לי קר... אז למה?

לא נשבה רוח מהחלון הפתוח, אך שמתי לב כאילו שמכסי הארגזים הפתוחים מתחילים לאט לאט להתנופף.

כמו ברוח.

גם הוילון שהספקנו לשים התחיל להתנופף. שיערי התבדר מסביבי... השמיכה החלה לרקוד.

אחד הארגזים שלי נפתח באחת וכל מיני דפים החלו להתעופף בחדר.

הדלת הפתוחה נטרקה בחוזקה. התחלתי להיבהל. תריסי החלון נפתחו ונסגרו לסירוגין, ונדמה היה לי שהחיפושיות האדומות על גב היומן שלי מתחילות לנוע...

תמונה מוזרה אחת נפלה מהקיר ופסלון קטן אחד של פיה התרסק על הרצפה.

קמתי ממיטתי מבוהלת ומלאת אימה. התכוננתי לקחת את פנס הכיס ולברוח מחדרי בריצה לחדר של הוריי, אך ברגע שלקחתי אותו- הכול נעלם.

פלטתי צעקה מבוהלת ועוד הספקת לראות את הוריי נכנסים לחדר בריצה ודאגה לשלומי על פניהם.

 החדר, הארגזים, הוריי, הכול נעלם סביבי במערבולת של אור וצבעים.

ניסיתי להתיק את ידי מהפנס, אך לא הצלחתי. משהו כמו קרס חדר ותפס אותי מאחורי בטני ומשך אותי אליו.

ולפתע, בלי שום התראה מוקדמת,  הפסיק הכול להסתובב ודפקתי את הראש ברצפת עץ מוזרה. נחתתי במקום שונה לגמרי. ואז הצלחתי להיזכר במה שניסיתי להיזכר בו משך כל הנסיעה. עכשיו ידעתי למה ההרגשה המוזרה דומה.

למפתח מעבר.

כעת הסתכלתי על המקום שאליו הגעתי.

חדר מעוגל, עם המון דיוקנאות ש... זזים בהתרגשות ומתלחשים ביניהם?

זה...! לא, זה לא הגיוני.

כן, זה כן הגיוני, מה זה עוד יכול להיות?

זה יכול להיות חלום.

אז זה חלום מאוד מציאותי. המכה בראש עדיין כואבת לך.

יכול להיות גם כאב בחלום.

זה לא חלום! תראי. הנה הוא!

לחדר נכנס בנאדם זקן מאוד, עם מצנפת לראשו וזקן ארוך, עד לברכיו. הוא חייך, וסקר אותי במבטו המסנוור. היו לו עיניים כחולות, יפהפיות.

"שלום לך," הוא אמר.

"היי," לחשתי וקמתי מהרצפה, מביטה בו, מהופנטת. עדיין לא האמנתי שזה אפשרי.

"אתה... דמבלדור." לחשתי, לא מאמינה למראה עיניי.

 "זה אני," אמר דמבלדור. "שבי בבקשה," הוסיף בחמימות.

"אבל... אבל אתה לא אמיתי!" אמרתי לו, מתפלאת.

"וודאי שכן! הנה, את רואה זאת במו עינייך."

שתקתי.

"אתה בתוך ספר, אתה לא אמיתי. רולינג המציאה אותך ואת כל השאר."

לפתע נדלקה בעיניו של דמבלדור אש מסוכנת, והוא אמר לי בקול חלול "רולינג היא בוגדת. היא הייתה מכשפה. נגדה את כל החוקים שאוסרים עלינו לחשוף את עצמנו למוגלגים."

"הייתה?" הצטמררתי מלשון העבר שבה נקט.

"הייתה." הוא אישר. "לאחר פרסום הספר השביעי בעלילות הארי פוטר היא נתלתה."

"שנייה," אמרתי לאט, מעכלת את כל המידע החשוב הזה, שקיבלתי ברגע אחד.

"זה אומר... שאם אתה אמיתי, גם הרמיוני ורון והארי וג'יני וגם כל השאר אמיתיים? אני אפגוש אותם? אני אהיה פה בהוגוורטס?"

"לא, עפרי. הארי וכל השאר הם פרי דמיונה של רולינג. אני והוגוורטס אמיתיים. ועכשיו לסיבה שבגללה הבאתי אותך לכאן..." הוא אמר, משועשע.

שתקתי בציפייה.

"את מכשפה, עפרי."

"מה?!?! לא נכון. אתה עובד עליי. באמת?!" זרחתי באושר עילאי.

"כן!" הוא אמר עם ברק בעיניים.

"יש! זה החלום שלי!"

דמבלדור רק חייך.

ואז עלתה לי השאלה שהייתי אמורה לשאול לפני הרבה זמן.

"איך אני מצליחה לדבר איתך? אני בעברית- אתה באנגלית. איך?"

"הטלתי עלייך כישוף. עכשיו את מדברת לדעתך עברית- אבל בעצם את מדברת אנגלית, כדי שהשאר יוכלו להבין אותך."

"הו, באמת? כל כך תודה, פרופסור דמבלדור!"

"שמחתי לעזור. ועכשיו למיון!"

"חכה." אמרתי בבלבול קל. "באיזו תקופה אני?"

"שמעת על הקונדסאים?" שאל דמבלדור.

"רמוס לופין, פיטר פטיגרו, ג'יימס פוטר וסיריוס בלק. מי לא?" אמרתי, גאה בידיעותיי הרבות.

"את בתקופה שלהם."

הפרק הקודם