the big 4

מרידה דווקא שמחה לעזוב את ההורים שלה לשנה שלמה. טוב, את אמא שלה. הן אף פעם לא הסתדרו טוב במיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא תצא מהבית לכל כך הרבה זמן. והיא העדיפה את סקוטלנד מאשר את אנגליה האפרורית, אבל כנראה הרצון להתרחק קצת מהבית גבר על הגעגועים לסקוטלנד. כשאבא שלך מנהיג את בית דנברוך כבר שנים, אמא שלך מצפה שתהיי הבת המושלמת, ושלושת האחים הקטנים שלך מציקים לך, את רוצה לעזוב את הבית כמה שיותר מהר.

"מרידה, מרידה!" קולה של אימה העיר אותה ממחשבותיה. מרידה פנתה להסתכל על אמה. היא עמדה זקופה וישרה את בגדיה כנגד האבק והלכלוך של התחנה.

"הרכבת יוצאת באחת עשרה בדיוק, ועכשיו עשר חמישים ותשע! כשאני למדתי בהוגוורטס - " התחילה אמה.

"אמא! אני יודעת, אני יודעת, כשאת למדת בהוגוורטס הייתה מושלמת. היית מדריכה ראשית, הצטיינת בכל המקצועות, כן, כן." מרידה גלגלה את עיניה. 'בכל מקרה, כל מה שאני רוצה לעשות זה לשחק קווידיץ'.' היא הוסיפה בליבה.

"מרידה, תתייחסי לאמא שלך בכבוד." אמר אבא שלה בסבר פנים רצינית, למרות שמרידה יכלה לראות עד כמה הוא גאה. לפני שהצליח להוסיף עוד משהו, אמא של מרידה סדרה תלתל מאחורי אוזנה של בתה.

"בסדר חמודה, אני אוהבת אותך. עכשיו קדימה, תעלי לרכבת! ואל תשכחי לשלוח לנו את אנגוס עם מכתב, בסדר?"

"כן אמא," מרידה נאנחה, מורידה את התלתל שוב למקומו. "ביי, אני אוהבת אתכם!" היא מיהרה לרכבת לפני שאמה תסדר את התלתל מחדש. היא רצה למדרגות הרכבת, מצליחה רק בקושי להעלות את המזוודה ואת הכלוב של אנגוס ביחד.

הרכבת הייתה מלאה תלמידים, והיא לא ראתה שום תא פנוי. היא בדיוק עברה את הקרון השלישי כשילד אחד נתקל בה והפיל אותה לרצפה.

"אוי! את בסדר?" היה לו מבטא, אבל היא לא הצליחה לקלוט איזה.

היא קמה בכעס. "חתיכת האגיס מיובש!"

הוא נראה מבולבל. "מה זה האגיס?" היה לו שיער חום וחלק שגלש על המצח, ועיניים ירוקות כהות, והוא היה רזה כמו מקל. הידיים שלו נראו כמו אטריות ארוכות, והדבר הראשון שעלה למרידה בראש זה שהיא יכולה לכסח לו את הצורה בקלות.

"זה - אוח, לא משנה! רק זוז לי מהדרך."

הוא הרים ידיים בכניעה ומלמל משהו שנשמע כמו: "אני חושב שהיא תסתדר מעולה עם מסטריד."

"מי זה מסטריד?" היא הסתובבה בחזרה אליו.

"אוח, לא משנה!" הוא חייך ונעלם במסדרון.

היא נחרה בכעס והמשיכה בחיפושים אחרי תא פנוי. לבסוף היא הגיעה לתא האחרון, שם ישבו שני ילדים. האחת הייתה יפה, עם שיער בלונדיני ארוך קלוע לצמה שהגיעה כמעט עד לקרסוליים שלה. היו לה עיניים ירוקות - כחולות, ותווי פנים עדינים. מרידה שמה לב שהיא כבר הייתה לבושה בגלימת הוגוורטס. היו לה פרחים בשיער, למרות שמרידה חשבה שזה קצת מוגזם.

בנער השני היא בקושי הבחינה. הוא היה לבוש בבגדי מוגלגים, כמוה, ונראה שבקושי שם לב שנכנסה לתא. הוא נראה ישן. הברדס של של הקפוצ'ון הכחול שלו כיסה את עיניו, כך שלא באמת היה אפשר לדעת. קווצת שיער לבנה הזדקרה מחוץ לברדס. שני חוטים לבנים יצאו מתוך הברדס והשתחלו לתוך מלבן שחור עבה שהיה מונח על המושב לידו. זה היה נראה מוזר, אבל היא הניחה שזה משהו שמוגלגים משתמשים בו.

היא דפקה על משקוף התא. הנערה הסתובבה אליה בחיוך קורן. עמדה לה על הכתף זיקית ירוקה, ואם זה היה אפשרי, מרידה הייתה יכולה להישבע שהזיקית נועצת בה מבט מרושע ומוציאה לה לשון.

"אפשר להיכנס? כל התאים האחרים תפוסים." שאלה מרידה בהיסוס מה.

"מבחינתי אין בעיה, רק תשאלי את ג'ק." הנערה הבלונדינית עם החיוך הקורן החוותה בראשה על הנער הישן.

"אה, אני חושבת שהוא ישן." אמרה מרידה.

"אני ער. ואין בעיה, את יכולה להיכנס." הנער הרים את ראשו אליה. היה לו עיניים כחולות חודרות וגבות כהות. "אני מקווה שלא אכפת לך שיש עוד ילד בתא, הוא עוד מעט חוזר." הוא הפנה את ראשו לחלון.

"לא. זה בסדר." היא נכנסה לתא וניסתה להרים את המזוודה הכבדה למדף.

"אני אעזור לך!" הנערה הבלונדינית קמה בחיוך, והן הרימו ביחד את המזוודה.

"אה, תודה. אני מרידה, דרך אגב."

"רפונזל."

מרידה הושיטה יד, אבל במקום זה רפונזל חיבקה אותה.

"וואוו, אוקי. את ידידותית." מרידה תפחה לה על הכתף במבוכה הולכת וגוברת. ג'ק נעץ בהן מבט וגיחך בשקט.

לבסוף רפונזל התנתקה ממנה, והשתיים התיישבו אחת מול השנייה.

"אף פעם לא הייתה לי חברה הכי טובה! אני כל כך מתרגשת!" רפונזל השמיעה צווחת התרגשות קלה.

"אבל - " פתחה מרידה.

"היום - הכי - טוב - אי - פעם!"

ג'ק גיחך פעם נוספת, אבל מרידה נעצה בו מבט מצמית והוא הפסיק. היא החליטה שתורו הגיע עם רפונזל.

"אבל רפונזל, מה עם ג'ק?" שאלה מרידה ונעצה בו במבט נקמני. "הוא נראה כל כך… ידידותי, בדיוק כמוך!"

לפני שרפונזל הספיקה לענות, ילד נכנס לתאם. זה היה אותו ילד שהתנגש במרידה במסדרון. עיניה הצטמצמו כשבחנה אותו שוב.

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה בעצבנות. הוא השיב לה מבט מבולבל.

"אני… אני יושב פה. מה את עושה פה?"

"זה היה התא היחיד שנשאר ריק, עם ילדים שהם לא בני שבע עשרה. זאת השנה הראשונה גם שלכם, נכון?" שאלה מרידה לפתע את כולם, ורק אחרי שהם הנהנו, היא נעצה מבט ניצחון בהיקאפ. זה בחן את התא כאילו התלבט מה יותר גרוע. לבסוף הוא נאנח והתיישב.

"טוב, זה עדיף מלשבת עם התאומים ואסטריד," הוא אמר בהשלמה, למרות שאת השם האחרון אמר קצת בחולמניות.

מרידה גלגלה את עיניה, ואז פנתה אל רפונזל. "רגע, אתם מכירים?" היא החוותה על רפונזל וג'ק.

"לא, נפגשנו עכשיו. אני לא מכירה אף אחד בבית הספר הזה." הודתה רפוזנל, ואז קימטה את מצחה. "אתם שניכם מכירים?" היא הצביעה על מרידה ואז על היקאפ ושוב על מרידה.

"לא, הוא התנגש בי כשעליתי לרכבת." השיבה מרידה בשלווה מזוייפת.

"מה - היי! לא נכון! את התנגשת בי!" מחה היקאפ. "את מזכירה לי את אסטריד יותר ויותר." הוא מלמל מתחת לאפו.

"מי זה מסטריד?!"

"אסטריד," הוא תיקן אותה. "היא ילדה שגרה בעיר שלי. אנחנו גרים רחוק, אז נסענו ביחד. טוב, היא, אני והתאומים נסענו ביחד." הסביר היקאפ, נשען אחורה במשובו, בוחן את התגובה של מרידה. להפתעתו, רפונזל היא שהגיבה ראשונה. הילדה סקרנית מטבעה.

"כמה קוסמים אתם משם?" שאלה רפונזל.

"סך הכל? מהילדים, אנחנו רק ארבעה. יש את ההורים של כולנו, חוץ ואמא של אסטריד. היא מוגלגית."

"מה זה מוגלגית?" ג'ק הסתובב מהחלון.

"אתה לא יודע מה זה - אההההה." היקאפ עצר באמצע המשפט. מרידה הבינה גם היא. ג'ק הוא בן מוגלגים.

"טוב, אנחנו יודעים עכשיו שלא תלך לסלית'רין." אמרה מרידה. "לשם מתקבלים רק טהורי דם. וזה מזל בשבילך, כי מבית סלית'רין יצאו הקוסמים הכי אפלים. ולפי מה שהבנתי, כל התלמידים בסלית'רין בכלל לא נחמדים."

"בהוגוורטס יש בתים." היקאפ מיהר להסביר, כשראה שמבטו של ג'ק רק נהיה מבולבל יותר ויותר. "ארבעה. סלית'רין, גריפינדור, רייבנקלו והפלפאף. כל הקוסמים שמגיעים להוגוורטס, עוברים מיונים. גריפינדור, האמיצים. רייבנקלו, החכמים. סלית'רין, השאפתנים. הפלפאף, טובי הלב. כל תלמידי שנה ראשונה עוברים מיונים. אחרי שמתמיינים לבית, במשך שבע השנים הבאות, אתה תישן עם הילדים האלה בחדר, תאכל איתם, תלמד איתם, תעשה איתם שיעורי בית."

"אוי, אני מקווה שאני אהיה עם כולכם באותו הבית!" קראה רפונזל בהתרגשות. "כולכם כל כך נחמדים!"

מרידה צחקה. "זה דווקא יכל להיות נחמד. למרות שאני חוששת שרפונזל תסיים בהפלפאף. אין סיכוי שאני אלך להפלפאף. אני לא ממש מתאימה לשם. אני מקווה שאלך לגריפינדור. ואשחק קווידיץ'. הרבה קווידיץ'."

"טוב, את לא יכולה לשחק לפחות עד השנה הרביעית. במאה השנים האחרונות מעולם לא היה שחקן בן אחת עשרה, חוץ מהארי פוטר. והוא ממש מוכשר." אמר היקאפ, משלב את ידיו.

"מה אתה רומז, שאני לא טובה מספיק?" שאלה מרידה בזעף.

"לא, לא, אני רק אומר. העובדות נמצאות בשטח." הרים היקאפ את ידיו בכניעה.

"המממ…" ג'ק התערב בשיחה. "אפשר לשאול מה זה קווידיץ'?"

"רק הספורט הכי טוב בעולם!" אמרה מרידה בחיוך ענקי.

"אה, אוקי, עכשיו הבנתי." אמר ג'ק בסרקזם, מבטו עדיין מבולבל.

"תחשוב שזה כמו שילוב של… בייסבול. וכדורסל, רק עם מטאטאים. באוויר. עם כדורים בצורות שונות." הסבירה רפונזל באדיבות.

"מה זה כדורסל?" שאלה מרידה.

"את גם ילדת מוגלגים?" שאל היקאפ באותו הזמן בבלבול.

"לא בדיוק. אני חצויית דם. לא משנה. מה איתך מרידה?"

"שני ההורים שלי קוסמים."

"אה, נחמד." אמר ג'ק. מרידה לא הייתה בטוחה, אבל היא הייתה כמעט בטוחה ששמעה שמץ של קינאה בקולו. היא הביטה בעיניו הכחולות כקרח, תוהה מה עובר לו בראש.

זאת בדיוק המחשבה שחלפה בראשה גם עכשיו, בעודה מצמצמת את עיניה ומתקרבת אל הצד השני של מגרש הקווידיץ', תרועות הקהל שואגות באוזנייה.

ג'ק חייך את החיוך יודע - כל שלו, לבוש במדי השומר הירוקים של סלית'רין. זה היה המשחק הראשון של העונה, וההתרגשות הייתה בשיאה. גריפינדור נגד סלית'רין, והכוחות על המגרש היו יחסית שווים. משום מה מרידה איתרה בקהל שני פרצופים מוכרים נוספים. זה היה כמעט בלתי רצוני, למרות שהקבוצה לא דיברה כבר שנתיים. הם היו החברים הכי טובים בשנה הראשונה - היא, ג'ק, רפונזל, והיקאפ. היא לא הייתה בטוחה לגמרי איך המצב הדרדר כל כך, אבל לכל אחד היו חברים אחרים בבית שלו.

היא שוב הביטה בג'ק, שכעת הביט לעבר קבוצת גריפינדור בחיוך זומם. כמו שהיא אמרה - הם לא דיברו שנים, וגם לא התכוונו להתחיל עכשיו.

לפחות לא עד שהמשחק הדרדר כל כך.

פרוסור ג'נסון, המורה לתעופה, שרקה שריקה חדה במשרוקית שלה. "קפטנים, ללחוץ ידיים!" היא צעקה. הקפטנים ניגשו ללחוץ ידיים. הקפטנית שלהם, אווה שארפ משנה שביעית, ניגשה ללחוץ את ידו של הקפטן של סלית'רין, ג'אספר מקמאן משנה שישית. הם החליפו מבטי שנאה כשלחצו ידיים, ואז חזרו במהירות למטאטאים.

"שחקנים, עלו על המטאטאים!" צעקה פרופסור ג'ונסון, אוחזת בידה את המשרוקית. "היכון, הכן ו…" שריקה חדה נשמעה בכל המגרש, ומרידה אחזה במטאטא והתרוממה לאוויר.

המשחק התחיל.