תאכלי את עצמך!

אוח, הוגוורטס!  שאפתי את האוויר הצח לריאותי. סוף סוף אני כאן.

הרוח נשבה והעיפה את שערותיי לאחור בכניסה לאולם. הבטתי במצנפת אשר תביא אותי לעניבה ירוקה, גאוותנית, בריונית. צחקתי כשקראו בשמי, ועליתי על הכיסא הגבוה.

לא שמעתי מה היא אמרה. הכל היה כל כך מטושטש. שולחן כתום מוחא לי כפיים, והירוקים מסתכלים עלי בבוז. ירדתי מהכיסא והלכתי לקצה האולם, אל השולחן שלי, האמיתי. הבטתי בפרופסור מקגונגל, ולאחר מכן בסנייפ. הוא הסתכל עלי במבט לא מובן. כמה אהבתי אותו. התיישבתי על כיסא מרופד והבטתי סביבי. הם נראו כעוסים, כעוסים מאוד. לאחר כמה שניות של שתיקה הם התחילו לדחוף אותי מהכיסא. התגלגלתי אחורה, וראיתי דם.

פתחתי את העיניים לאט. הייתי במרפאה, ללא ספק. הנחתי יד על ראשי, הייתה שם תחבושת גדולה, מוגלגית. "איכס!" צעקתי והתפתלתי בפראות על המיטה. "תחבושת מוגלגים. אתם ההפלפאפים אוהבים אותה," מדאם פומפרי הסתכלה עלי בחיוך. כל כך תיעבתי את האישה הזאת. "איכס, הפלפאפים. הם כאלה טובי לב ו -" הוצאתי את הלשון במטרה להקיא. "אז בטח תופתעי, ילדונת, שאת טובת לב."