התנשאי לי?

הוא עמד מול המראה, והחליק את שערו בכמויות של ג'ל. הוא סידר את חליפתו ואת מכנסיו בקפידה, מה שלא אופייני לו. 

את הקופסה האדומה הקטנה הוא החליק לתוך כיס המכנסיים השחורות המבהיקות. 

רון וויזלי יצא מביתו מרוגש למדי. 

הוא הלך לכיוון המקום בו קבע להפגש עם הרמיוני. המקום היה גן יפהפה, שלעולם לא נראה שם איש. הוא והרמיוני גילו אותו בשעה שטיילו. הגן היה קטן, מלא בדשא ופרחים, במרכזו מזרקה קטנה, ומול המזרקה ספסל עץ. בספסל העץ הזה תמיד ישבו הוא והרמיוני. לפעמים עם בקבוק בירה, לפעמים עם כמה נשנושים, ולפעמים רק הם, עם האהבה שלהם. 

ואיזו אהבה הייתה להם!

רון הרהר בכך כל הדרך. כמה הוא אוהב את הרמיוני! הוא לא יכול בלעדיה. הוא מקוה שהיא יודעת את זה. 

רון היה לחוץ. הוא טמן את ידו בכיסו ומיש את הקופסה המרופדת קטיפה אדומה ונאנח. 

הוא נכנס אל תוך הגן. על ספסל העץ ישבה הרמיוני. שערה היה פזור סביב פניה היפות, שהיו שעונות של ידה, כשהיא בוהה במזרקה בעיניים מהורהרות. כמה רון אהב להביט בעיניים האלו! הוא יכל להביט בהן שעות. עיניים בצבע חום עמוק. ופניה... בעיניו של רון לא היו בכל היקום פנים יפות כמו שלה, מי שהוא מקווה שתהיה כלתו. 

הוא התיישב לידה והיא הפנתה את ראשה אליו. 

"רון!" היא קראה באושר ועטפה אותו בחיבוק. רון חיבק אותה בחזרה, מחייך לעצמו וטופן את פניו בשערה. 

הרמיוני התנתקה ממנו והבטה בו בעיניים נוצצות. 

"הי, מה החגיגיות?" שאלה. 

"כלום," ענה רון בסתמיות. 

"אוקיי. וואו, איך התגעגעתי!"

"לא ראית אותי יומיים." רון צחק.

"נו, והתגעגעתי אליך ולבדיחות המשוגעות שלך!"

"ואני התגעגעתי לחוכמה שלך, אפילו שלעמים היא משגעת אותי." רון נענע בראשו. 

הרמיוני צחקה. 

"בדיוק לזה התגעגעתי."

רון חייך. 

הרמיוני השעינה את ראשה על כתפו. 

"וואו, כמה בושם שמת!"

"בשביל הראש החמוד שלך."

הרמיוני צחקקה. 

רון נשק למצחה. 

"הרמיוני, אני רוצה לשאול אותך משהו," הוא אמר בשקט וברצינות שלא הייתה טבעית לו. 

הרמיוני הזדקפה במהירות ונעצה בו מבט. 

"מה?"

"טוב, אל תראי רצינית כל כך, אף אחד לא מת," אמר רון. 

"טוב. מה השאלה?"

רון קם מהספסל. ותפס בידה של הרמיוני. הרמיוני הביטה בו די מתוחה. 

רון כרע על ברך אחת. 

"אתה לא רציני!" התנשפה הרמיוני. 

רון לא התייחס. הוא שחרר את ידה של הרמיוני מידו, ובידיים רועדות שלך את הקופסה הקטנה ופתח אותה. 

נשימתה של הרמיוני נעתקה כליל כשבעת זהב נגלתה. 

רון הביט בה. "הרמיוני, אהובתי... אני... התנשאי לי?"

במקום תשובה, הרמיוני התנפלה על רון בחיבוק. 

הם נפלו על הדשא, הרמיוני שוכבת על רון ומנשקת אותו. 

רון נגע בשערה בעת ששפתיה נישקו את שפתיו ברכות. הוא חיבק אותה, הצמיד אותה אליו, ונישק אותה, מנסה להכניס לנשיקה הזאת את כל רגשותיו. להעביר משפתיו את שפתיה את כל האהבה שלו אליה. 

הקופסה עם הטבעת נפלה מידו, והתגלגלה איפשהו על הדשא לידם, אבל הם לא שמו לב. הם היו עסוקים מדי. 

הרמיוני פשטה את חליפתו של רון וגנחה אל תוך שפתיו, "לא נוח להתנשק ככה." 

רון התגלגל  איתה על הדשא, בעוד שפתיהם דבוקות, כך שעכשיו הוא שכב מעליה. 

הוא העביר יד על כל גופה, והיא חיבקה את צווארו. 

לבסוף, ראשה נח על הדשא, פניה קורנות ושערה מפוזר סביב ראשה והיא צוחקת, חסרת נשימה. 

"הרמיוני, לא ענית לשאלה שלי." חייך רון. 

"רונלד וויזלי!:" אמרה הרמיוני וחזרה לנשק אותו, עד שהתעייפה. 

"נו מה התשובה?" הוא שאל. 

"כאילו שאתה לא יודע, חצוף!" אמרה הרמיוני וצחקה. 

"אבל אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה." רון שרבב את שפתו התחתונה. "בבקשה."

הרמיוני צחקה שוב. "בסדר! אני מסכימה להיות נשואה לך, כי אני אוהבת אותך כל כך."

רון הצמיד שוב את שפתיו לשפתיה, והם נשארו הרבה הרבה זמן שם, 

בגן הישן, 

הגן ההוא, 

שייך רק להם,

הגן המסמל את אהבתם, 

הם נשארו בגן האהבתם הרבה זמן. 

לנצח.