לילי סנייפ

הרכבת התחילה לנסוע והמחשבות התחילו למלא אותי

"מה יתכן שאבא שלי הוא באמת אדם קשוח שכולם מפחדים ממנו?, הרי זה לא הגיוני

הוא בא במיוחד בשביל להגיד לי להיתראות כאן על הרציף, איך זה ייתכן"

"הוא הרי הגיע אלי במיוחד" חשבתי "ונתן לי פתק " ואז נזכרתי שעדיין לא

פתחתי אותו בכל הלחץ שהיה לפני הרכבת .

הסתכלתי סביב הילד ההוא הסתכל דרך החלון לעבר הנוף שהחל להתחלף ,

נשמתי עמוק ופתחתי את הפתק :

"ללילי היקרה

שיהיה לך בהצלחה בשנת הלימודים

אני תמיד פה בשבילך

אבא "

קיפלתי את הפתק והרגשתי איך חמימות נעימה כזאת ממלאת אותי.  

לא רק שאבא שלי הצליח לבוא אלא הוא הקפיד לכתוב לי פתק ......

מחשבותי נקטעו כאשר הילד שאל אותי :

"הספקת כבר ללמוד משהו?"

"בטח" אמרתי בהתלהבות  "למדתי כמעט את כל הספרים , אני רוצה להיות התלמידה הכי טובה

בכיתה , יש לי שאיפה להראות לאבא שלי ולעצמי שאני טובה, אם אני פה , אני

רוצה להוכיח שאני באמת שווה את זה ולהצליח !"

"שיהיה לך בהצלחה" אמר הילד "אני הספקתי ללמוד רק שינוי צורה בינתיים

זה נראה לי מעניין"

"כן זה באמת מעניין" אמרתי

 וכבר התכוננתי לשטוף אותו בחומר של שינוי צורה כאשר

אישה שמנמנה עם עגלת ממתקים נכנסה לתא ושאלה "רוצים משהו ילדים?"

"תודה" אמר הילד וקנה כמה שרביטי במבליק ועוגיות דלעת,

"תודה" אמרתי גם וקניתי תמורת 5 חרמשים ,מעט עוגיות קדרה וצפרדע שוקולד

האישה יצאה מהחדר ואנחנו הנחנו את הממתקים על השולחן .

"רוצה קצת משלי?" אמר הילד "אני לא יגמור הכל..... "

"תודה" אמרתי ולקחתי עוגית דלעת

"טוב אני צריך ללמוד" אמר הילד "אני בכל זאת רוצה לדעת משהו"

"בהצלחה" אמרתי ונגסתי בעוגיית דלעת,

טוב, אולי גם אני ילמד קצת ,חשבתי

וכך ישבנו בשקט ולמדנו עד שנשמע כרוז שעוד 20 דקות מגיעים.....  

הפרק הקודם