חתול זאב

שכבתי על המיטה הדקיקה והמתפוררת למעלה. הבטתי בבית המרוט, שמעתי את קולות הצעדים הנרגזים של אבא מלמטה. זאב גירגר בפינה. אבא לא ידע שהוא כאן, אבל הוא תמיד עודד אותי. הוא ידע מתי אני צריכה עזרה.

"זאב?" הבטתי אליו בתחינה. הוא סובב את ראשו האפרורי אלי. העיניים שלו היו כל כך יפות ומיוחדות.

"מיאו?" גירגר אלי בחזרה. הוא הלך אלי במלכותיות. לא יודעת למה, אבל זה הזכיר לי זאב. זאת לא הייתה בפרווה האפורה והעבה, זה יותר משהו פנימי כזה. בחיי, אין לי מושג איך להסביר.

"תישאר איתי תמיד," אני מבקשת מהחתול זאב שלי. הוא מעכל על זה כמה רגעים, ואז שואג לעברי במיאו גדול. אני מקווה שזה היה טוב. אני יודעת את זה. חייכתי לעברו, והוא עלה על כתפיי. "מה שלומך?" שאלתי אותו. זה היה נראה מטופס לגמרי, אבל לא היה לי עם מישהו אחר לדבר. כולם חושבים שאבא הוא מוזר.

"מיאו," ענה בקול שקט. הוא התחפר בשערי הבלונדיני בהיר. אהבתי אותו כל כך - ואני בטוחה שהוא אהב אותי. "זאב!" הקשחתי את קולי ופניתי אליו. "זאב!"

"מיאו!" ענה בקול קשוח, כמוני. "מיאו!" חזר על זאת שוב. השארתי את השיניים שלי קשוחות, אך ליבי התרכך.

באמת, זאב, איך אתה רוצה להיות כמוני?