למה? גם אני לא הבנתי בהתחלה...

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג

"אולי אתם מכירים אותי ואולי לא, אבל זה בסדר, אתם כבר תכירו אותי אחרי שתקראו את זה:

אני יודע שזה לא בסדר, אני יודע שזה לא טוב שצריך להפסיק עם זה... אבל אני לא יכול. התחושה הטובה והמחממת שממלאת את הגוף אחרי הרצח, אחרי העינוי. הו התחושה, התחושה הממכרת והטובה. אני לא רוצח כי אני אוהב לגרום לסבל, או שאולי כן? כל מה שאני יודע הוא שאני לא יכול לשלוט בזה, בדחף, ברצון, התשוקה להרגיש ככה שוב. להרגיש כה חיי, כה חזק ומלא בביטחון עצמי. הרצח, העינוי, גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי, גורמים לי לפרוק את כל הכעס והעצב, את כל הזיכרונות והכאב, את כל הילדות הקשה שהייתה לי. כולם חשבושאני מפלצת, כולם התרחקו ממני... כנראה שזאת הדרך שלי להתמודד עם זה. לגרום לאנשים לסבול, לבכות, לראות איך המשפחה שלהם נרצחת מול עיניהם בידיעה שגם הם ימותו עוד רגע. אף אחד לא יכול להבין למה אני עושה את מה שאני עושה, למה אני גוזל חיים, גורם לטראומה. אז תנו לי להגיד לכם משהו, אתם גם לא תבינו, לא תבינו בלי להרגיש את התחושה כשצעקות האנשים המתחננים לרחמים עוברים דרך האוזניים, כשהדם ניתז לכל עבר כמו יצירת אומנות, יצירת האומנות שלי. הרעד שעובר ברגליים כאשר גופה נופלת על הריצפה בבום חזק משחמחת אותי, הידיעה שהאיש לא יקום יותר ולא יראה שוב את משפחתו עושה אותי מאושר. אז כן, כבר הבנתם, אני אוהב לפרוק את הכל בעזרת כאב וסבל הנגרמים לאנשים אחרים. עכשיו נתחיל מההתחלה, מהילדות. כדי להבין איך אדם הגיע למצב שבו הוא נמצא תמיד צריך להסתכל אחורה, ועדיף כמה שיותר רחוק, לגלות כל סוד קטן ואפל שהוא שמר. נולדתי לאמא מגעילה ומבחילה שמתה בלידתי, הייתי יתום וכך גם הרגשתי, בודד, מנודה, תוהה למה לא רצו אותי. אני יודע מה תגידו, אמך מתה, היא לא יכלה לשלוט בזה, היא לא יכלה להישאר איתך. אם חשבתם ככה, אתם טועים. אבי נטש אותי עוד לפני שנולדתי, ואמי, אוי אמי המתועבת, היא נכנעה למוות. ועכשיו נחזור לסיפור, ככל שגדלתי כך יותר התבודדתי, אני לא יודע למה, אז תמיד אמרתי לעצמי שככה. תשובה לא בוגרת שמראה על חשיבה מועטה על הנושא אך היא סיפקה אותי. כל הילדים היו משחקים כל היום ביחד ונהנים בחצר, בזמן שאני השקפתי עליהם מהחלון. ככה עברה רוב ילדותי, הנזירות בבית היתומים פחדו ממני. אחרי כל כך הרבה שנים אני חושב שאני יכול להודות, גם אני פחדתי מעצמי. כל הזמן קרו לי דברים מוזרים שאי אפשר היה להסביר. דברים מפחידים ואפלים. עם הזמן שעבר כבר התחלתי לשלוט בדברים האלה, ואיתם להתחיל את מסע הפריקה שלי. כמובן שבאותם ימים הוא עוד לא היה אכזרי כמו היום, אך הסתפקתי בזה. יותר מכל הסתפקתי בידיעה שאני מיוחד, שאני מעל כולם. ככה חשבתי עד לאותו יום שבו שוטה זקן בא אליי ואמר לי שיש עוד כמוני. השנים עברו וגיליתי שלא טעיתי למרות הכל, עדיין הייתי מעל כולם. הייתי החזק והחכם ביותר, אהוב המורים ונערץ על ידיי כמה נתינים נאמנים. אף פעם לא היו לי חברים, רק נתינים, אבל זה היה בסדר מבחינתי. חברים זה לא דבר שרציתי. כעבור שנה התחלתי להיות נערץ גם על פני המין השני, טוב אי אפשר להאשים אותן, הייתי נאה וחכם. אך גם אהבה היא לא משהו שהייתי מעוניין בו. אהבה היא חולשה. עד עכשיו הצלחתי להדחיק את תשוקותיי לגרימת סבל לאחרים, אך לא עוד. גרמתי למוות של ילדה מתועבת ולסילוק של בן-כלאיים מטונף. במהלך השנים שבאו לאחר המקרה עשיתי דברים נוראיים. בעצם תלוי את מי אתם שואלים, אם זה אותי אז כמובן שהתשובה תהיה שהמעשים היו נהדרים, אך אם תפנו את השאלה למשפחות הקורבנות (אם הן עדיין חיות) אז התשובה תהיה ברורה - נוראיים. בינתיים גייסתי לעצמי צבא ומעריצים, שכמובן שאיתם באו גם המתנגדים. החיים היו פשוט מעולים, כל יום פרקתי עוד קצת מהמטען הכבד שסחבתי, כל יום הייתי קרוב יותר לשלוט בכל ולהיות מעל כל יצור שקיים. אהבתי את איך שהחיים היו, עד שיום אחד, נובאה נבואה. הנבואה סיפרה על מישהו בשכוחו להביס אותי ועל הסימנים המזהים לאותו אחד, כמובן שהלכתי להרוג אותו, אך זה קצת השתבש כפי שכולכם בוודאי יודעים.

אני מודה שאני רשע, שעשיתי דברים רעים ואני לא מנסה להצדיק אותם.

אבל אין בי שום טיפה של חרטה, של רצון להגיד סליחה, רק רצון לגרום לעוד סבל.

אני - טום ואנדרולו רידל, לא מצטער."

"וזהו, זה היה הסיפור שלי, מקווה שעכשיו אתם מכירים אותי, יודעים למה מה עשיתי את כל זה.

אני רוצה שתבינו שאני לא מחפש שום הבנה או נחמה מכל מקור שהוא, כתבתי את הקטע הזה כדי שהדורות הבאים יידעו מה הניע את הקוסם החזק ביותר בהיסטוריה. ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולך להוגוורטס להרוג את הארי פוטר."

לקוח מתוך "ההודאה", שכתב אתם-יודעים-מי לפני הקרב על הוגוורטס שבו מת במהלך דו-קרב עם הארי פוטר.