קנאה

הארי יושב מול האח בביתו, דמעות זולגות אט-אט על פניו. הוא כובש את פניו בכפות ידיו, ומבקש להעלם, או להיות חסר-רגשות. 
מחשבות מרירות זוחלות אט-אט לראשו. הוא מרגיש הכי צער מכולם. תמיד כל הדברים הכי מצערים קורים רק לו. כל הצרות. כל הדברים שבגללם בן-אדם יכול לאבד את השפיות:

קרובים שמתו בגללו - באשמתו, כדי להגן עליו; ילדות נוראה, חסרת אהבה; ועוד הרבה דברים קשים שהוא עבר בחיים... ועכשיו...

הארי נזכר איך לפני שבוע ג'יני עזבה את ביתם בסערה, בוכה. 

"ג'יני." הרי תפס בידה ברכות והביט אל תוך עיניה. "אני כל כך מצטער. אני שונא את עצמי כל כך. ומצטער." 

"הארי, הכול בסדר?" שאלה ג'יני ועזבה בעדינות את ידו. "יש לך משהו לספר לי?"

"כן," מלמל הארי בשקט. "אני יודע שאת תכעסי."

"מה עשית? בגדת בי?" קולה של ג'יני עלה במהירות. 

"לא זה מה עשיתי... זה..." הארי בלע את רוקו. "זה מה לא סיפרתי לך."

"מה לא סיפרת לי?" שאלה ג'יני בשקט. 

"שאני הומו." הארי השפיל את עיניו במהירות. "אנחנו לא יכולים להיות ביחד. אני לא יכול לסבול את זה. אני לא נמשך אלייך לבנות בכללי. אני כל כך מצטער. אני בן זונה שלא סיפרתי לך."

"נכון!" צעקה ג'יני. "אתה רציני?!"

"אני מצטער. כל-כך."

ג'יני החלה לבכות. ליבו של הארי נכמר, והוא ניגש וחיבק אותה בחוזקה. כמה רגעים היא בכתה כנגד חזהו, ואז הדפה אותו. 

"עזוב אותי, הומו. למה לא סיפרת לי?" 

והיא יצאה בערה, בוכה. 

הארי מאז שלח לה ינשופים, שהוא מבקש את סליחתה שלא סיפר לה, שלא תדאג, היא תמצא מישהו אחר בסוף. 

היא לא ענתה לו. 

לשום ינשוף. 

והארי החליט לנסות להגשים את חלומו. להיות האהוב של הגבר שתמיד היה הכי טוב ומושך בעיניו. 

הגבר בו הוא מאוהב. 

הארי נזכר באהבה הבוערת שלו עכשיו, כשהוא בוהה האש המתפצחת. הוא טיפש. טיפש. כל כך טיפש. דווקא הוא מכולם צריך לשאת את זה... כרגיל.... 

הארי, כבר משנתו השלישית בהוגוורטס, היה מודע לכך שהוא מאוהב בדראקו מאלפוי. 

שבוע שלם הוא תכנן בלילות איך יבוא לביתו של דראקו (שנהפך לחבר טוב של הארי מאז המלחמה, ולא הייתה לו בת-זוג, שזה סימן טוב.) איך יבוא, ויגיד לו. 

כמו ילד קטן, הוא דימיין בלילות נשיקות ארוכות שלו ושל דראקו, ייחסי-מין, ואהבה אמיתית. 

ואז... כשהיה מוכן... שרצה לצאת מהבית.... לאחר שבוע שג'יני עזבה.

דראקו בא. דפק בדלת. 

הארי פתח לו, ליבו דופק. עכשיו הוא יגיד לו. 

דראקו היה מחוייך כולו. 

הוא נכנס, כשזרועו שלובה בזרועה של הרמיוני גריינג'ר. 

הארי נזכר ברגעים אלו, איך לפני כמה שעות, כשהביט אל הזוג המחייך, הוא רצה לצעוק. איך הוא רצה למות. הוא רצה לא להיות יותר, רצה לרוץ לדראקו ולנשק אותו וגם לכעוס עליו באותו הזמן...

הוא היה עצוב יותר מאי-פעם. וכועס. ומבולבל. 

"אנחנו זוג." 

המילים האלה פגעו בהארי כל כך. יותר מכל קללה שיכול שרביט להטיל. לשמוע את המילים האלו יוצאות מפיו של דראקו, מדברות עליו ועל הרמיוני. 

הארי ניסה לדבר, להנהן. אבל הוא שתק. 

"הייתי תמיד מאוהב בהרמיוני, ועכשיו, אחרי המלחמה, כשנהיינו ידידים, היה לי סיכוי, וזה קרה," דיבר דראקו בהתלהבות. הארי חשב  שזה בדיוק מה שקרה לו עם דראקו, אך לו אין סיכוי. 

הגרוע ביותר היה כשהרמיוני חייכה, ונישקה את דראקו ברכות נשיקה ארוכה על שפתיו, מה שהארי השתוקק כל כך לעשות.

יותר מכל רגש אחר, 

הקנאה בערה בו. 

קנאה להרמיוני גריינג'ר. חברתו הטובה. 

"אתה בסדר?" שאל דראקו כשהתנתק מהרמיוני. 

"עייף," אמר הארי. זה כל מה שהצליח למלמל. 

"טוב, אז נלך."

והם הלכו. 

הארי עדיין יושב על הספה, מול האח, 

כמו שישב אחרי שהם הלכו. 

ליבו היה שבור יותר מאי-פעם בעבר. 

הוא הרגיש חסר אונים, אומלל, עצוב. הוא חשב על שפתיו הרכות של דראקו שנצמדו לשפתיה של הרמיוני...

ושוב הקנאה ההיא. 

הקנאה שהוא כל כך שונא. 

שונא. 

איך הוא יכול לקנא בה? בהרמיוני?

והנה, הוא יכול. 

הארי יושב על הספה שעות ארוכות. 

האש, שלאט לאט הולכת ודועכת, והדמעות, מארחים לו חברה. 

וכשהשחר סוף סוף מפציע, פניו רטובים מדמעות, והאש כבר דעכה מזמן, 

הוא קם, 

ויודע, 

שלעולם לא יוכל לאהוב שוב.