חייב להיות חלום.

נקודת מבט אמה

'אני לא מצליחה להרדם' אמרתי בראש

קמתי ויצאתי מהחדר

עברתי ליד חדר בקרון ושמעתי ממנו את פריש ולילי

"מתי היא מגיעה?"

"אני לא יודע"

"טוב אנחנו לא יכולים לעצור"

"את זה היא יודעת"

"היא תפגוש אותנו שם ותעבוד עם אמה?"

"כנראה"

"מחוז 4 צריך מתחרים חזקים השנה"

"הם חזקים ואפשר לעבוד איתם עוד"

"אנחנו עושים הכל כדי שלפחות אחד מהם יחזור זה מובן?"

"כן לילי, זה מובן, אפשר לא לחזור על זה כל כמה שניות?"

"מצטערת"

פריש נאנח "תפסיקי להצטער גם כל שנייה"

"סליחה"

"את רצינית?"

"סליחה שוב על זה"

"נדפק לך המוח מהקפיטול הא?"

"מצטערת"

ציחקקתי בשקט

ראיתי שפריש וויתר והלך לכיוון הדלת

מיהרתי לברוח לחדר ליד

'על מי הם מדברים?' ניסיתי להבין

'מה זאת אומרת "לעבוד עם אמה"?' ניסיתי לחשוב ולחזור על כל מה שאני זוכרת

'אולי הם מדברים על המדריכה שלי?'

'אהה, תחשבי אמה, תחשבי, מי המנצחת האחרונה מהמשחקים במחוז?'

'לריס?'

'לא, היא כבר די זקנה'

'אלי?'

'אני חושבת שיש עוד מישהי'

'מליסה?'

'כן, מליסה היא האחרונה'

עצרתי לרגע

"רגע אבל אני לא יודעת אם הם דיברו על מדריכה"

שמתי מהר יד על הפה

אמרתי את זה בקול

"אופס..." אמרתי בלחש

"כן, מדריכה"

שמעתי את הקול של פריש

"שמעת אותנו?"

"מצטערת"

"גם את עם המצטערת הזה?"

צחקתי בשקט

"לא הצלתי להרדם פשוט"

"זה בסדר, זו תכונה טובה למעשה, את שקטה, זה יעזור לך" פריש אמר וקרץ

"עכשיו לכי לישון, נדבר מחר"

"א-אבל רגע! מי זאת? זאת מליסה??!" צעקתי אליו אבל טיפה בשקט, אני לא רוצה שלילי תחזור לפה

הוא לא ענה לי ויצא

שלחתי אל הדלת מבט כועס ויצאתי מהקרון

טום הבהיל אותי

"ראית אותי מדברת עם פריש?"

הוא הנהן

"יופי"

טום היה מבולבל, כנראה הוא חשב שאני אכעס עליו

אפשר להודות שקצת כעסתי אבל המשכתי

"עכשיו תעזור לי לחשוב על מי המדריכה שלי"

התיישבנו על המיטה בחדר שלי

"גם אתה לא מצליח להרדם?"

"כן, אני חושב על אחותי.."

"אוקיי... אני אומרת שנעביר נושא, על מי מהמנצחות חשבת?"

"המנצחת היחידה שעלתה לי לראש זו קייט"

"היא ניצחה לפני עשר שנים, כשהיינו בני 6, זה הרבה זמן"

"על מי את חשבת?"

"מליסה?"

"אוי נכון, לפני 4 שנים, שכחתי ממנה"

"אתה חושב שזו היא?"

"אני כמעט בטוח"

לא היה לי מה להגיד אחרי המשפט הזה של טום, אז חייכתי אליו, אבל אני חושבת שהיה עוד משהו בחיוך הזה, זה היה חיוך של פחד לפי ההרגשה שלי, כנראה שטום שם לב לזה כי הוא שאל אותי ממה אני מפחדת.

"מהמשחקים. אולי אני מראה את עצמי חזקה, ואני כן, אבל אני עדיין מפחדת מהמשחקים"

הוא הביט בי והטה קצת את הפה שלו, כמו עצב אבל פחות.

אז הוא יצא מהחדר

הלכתי אחריו, הוא סיקרן אותי

הוא עבר בהרבה קרונות ולבסוף הגיע לקרון בסוף הרכבת, היה שם חלון ענקי שאפשר לראות את הדרך שהרכבת עוברת בו כרגע

לא ידעתי על הקרון הזה

ליד החלון, היו מין כריות לישיבה

הסתכלתי על טום במבט שואל

הוא התיישב והתיישבתי לידו

הסתכלנו על הדרך בלי לדבר

כמעט כרבע שעה

ואז אמרתי "אף פעם לא הייתי פה" והסתכלתי עליו

הוא לא הגיב אז הפנתי את מבטי שוב לחלון

חשבתי על איך הוא מצא את הקרון הזה

"את שקופה" הוא אמר

הסתכלתי עליו במבט מבולבול "מ-מה?"

"אני יכול לראות את המחשבות שלך"

"מה? איך?"

"את חושבת על איך מצאתי את הקרון הזה" הוא התעלם מהשאלות שלי

הנהנתי

"האמת, רק התחלתי לעבור בין הקרונות, סיקרן אותי מה יש בקרון האחרון"

"אה.."

הוא הסתכל על היד שלי

"טבעת יפה"

"תודה, אבא שלי נתן לי אותה לפני שאוכפי השקט ביקשו ממנו לצאת." השבתי

הוא חייך אליי והחזרתי חיוך

"את די נחמדה למעשה"

הסתכלתי עליו

"מקודם נתת לי רושם של סנובית"

משכתי בכתפיי "כן.. אני עושה את זה לאנשים שאני לא מכירה, אבל אותך אני רוצה להכיר"

הוא שוב חייך

הפנינו את מבטינו אל החלון שוב

הזריחה הגיעה...

הפרק הקודם		הפרק הבא