וויתור זכויות ל: ריק ריירדן. איני מתכוונת להרוויח כסף על פאנפיק זה.
כרגיל, כמו בכל בוקר אני יושבת מול העץ הזקן שבפארק המוזות ומנסה לכתוב קטע בשביל הנאום של האדס בעוד כשבוע. לא רק האדס רוצה שאכתוב לו קטעים, בעצם, כל האלים האולימפיים וממ, אם חושבים על זה, גם חלק מהאלים הזוטרים; מכנים אותי "ילדת פלא".
-
-
היי, קוראים לי אלי. אלי ג´ונסון. חצויה בת אפולו. באיזהשהו יום, כשנולדתי ואבא היה שם, אמא.. אמא נפלה ארצה ואיבדה את הדופק שלה. אבא ניסה לעשות הכל אבל הוא לא הצליח..לא היו לאמא שלי קרובים אז הוא לקח אותי איתו - לאולימפוס. בכל מקרה, זה מה שאבא מספר לי.. כיום אני בת 14.
"אוך", אני נאנחת ומביטה על הכיכר - שם המוזות עורכות את הופועותן היום - יומיות,
אני מאוד מקווה שהן יפסיקו את ההופעה כבר, כל הקטע מתלבגן לי , אני חושבת, הפרעות קשב.
סוף סוף אני מסיימת את הקטע - השעה - 21:30, מתחיל להחשיך. בדרכי חזרה לאולימפוס, אני מוסרת שלום לכל התושבים.
"אני שונאת את המדרגות האלו!" רטנתי בכניסה למבנה המפואר.
"היי גברת הסטיה, אני מחייכת אל עבר האח באולם הראשי. האש מחממת.
אני מגיעה לחדרי, חדר קטן בשולי האולימפוס, מניחה את הטיוטה על המדף הקרוב לכניסה וחולצת את הואנס הבורדו שלי. מביטה במראה - עיני הכחולות בוהקות ושיערי הזהוב "זוהר" כמו תמיד.
אני מסתובבת לכיוון הכניסה, מריחה את הבושם של אבא ורואה אותו שם - בחור שרירי עם שיער זהוב ועיניים כחולות בגובה 5 מטר. לבוש במיטב בגדי המעצבים היוונים המוכרים ביותר.
"אבא?" אני שואלת "אתה לא אמור לעשות חמסין איפשהו בדרום אמריקה?" בדרך כלל הוא היה צוחק מדברים כאלו. זו הבדיחה הקבועה שלנו - אב ובת; אבל הפעם, הבעת פניו נעשה רצינית.
"אלי", הוא נאחנח קלות, "את צריכה להגיע לניו יורק".
- "ניו יורק?"
|