rather feel pain than nothing at all

דראקו בדיוק סיים עוד אימון קווידיץ' מפרך. הוא עיסה את צווארו והחליט ללכת אל מלתחות המדריכים, שם יוכל לטבול באמבט הגדול ולהרגע מעט.

השנה האחרונה הייתה מלחיצה במיוחד. אביו רצה שיהפוך לאוכל מוות, ודראקו פחד מכך. פחד בטירוף. הוא ידע שהלורד האפל יטיל עליו איזושהי משימה בלתי אפשרית, אבל הוא מעולם לא חשב שזה יהיה לחסל את מנהל בית הספר הזקן שלהם.

הוא מעולם לא חיבב במיוחד את דמבלדור, לא הייתה לו הבעיה להודות בכך. עצם העובדה שהוא נתן לפוטר ולמתחסדיו תשומת לב מיוחדת, רק גרמה לבלונדיני לשנוא אף יותר את הזקן. אך ישנה תהום עמוקה, בין השנאה שחש למנהל, ובין זה שהוא היה צריך להרוג אותו.

דראקו גנח בקול רם והתחיל להתפשט. הוא לא רצה לעשות את זה. הוא לא רצה להרוג את דמבלדור.

כאשר נשאר בבוקסר בלבד, אוזניו קלטו מוזיקה חזקה שהגיע מתוך האמבטיה.

הוא שם על עצמו במהירות רק את הגלימה, כדי שתכסה את מה שצריך, והתקרב אל האמבט הגדול.

שם, שכבה לה גריפינדורית בשם בלה. ומרלין, כמה שהשם הזה התאים לה.

שיערה השטני ארוך גלי, נאסף לקוקו בלוף, אשר נח על קודקודה.

עיניה הירוקות, אשר הושוו באופן תמידי ליער האסור של הוגוורטס, היו עצומות כעת, וראשה היה מוטה לאחור.

גופה האלוהי, שהיה ניתן לראות את קימוריו המגרים גם מתחת לבגדיה, היה כעת ערום לגמרי, ומכוסה בשכבה דקה של בועות סבון.

דראקו יכל לראות מעט משדיה החשופות, והוא נשך את שפתו למראה. בלה הייתה החולשה שלו, חולשה שאיש לא ידע עליה. הוא היה מאוהב בבלה, עוד מאז שהיו ילדים קטנים, ורצו סביב באחוזת מאלפוי הענקית.

דראקו ידע שזה לא ראוי לצפות כך בבחורה מתרחצת, שאינה יודעת כי הוא שם. אך הוא לא הצליח להתיק את המבט ממנה. היא הייתה מהפנטת ביופייה, וגופה הרטוב והערום עשה שמות בגופו המתבגר של דראקו.

ליד בלה, נח מכשיר רדיו ישן, ממנו בקעו צלילי רוק כבד. דמעה גדולה ועגולה עשתה את דרכה במורד פניה של בלה, בדיוק כאשר דראקו הצליח לקלוט מהן מילות השיר.

"Cause I'd rather feel pain than nothing at all"

הוא הרגיש כי היא בוודאי ברגע פרטי משלה, והחל ללכת לאט אחורנית. אך הוא לא שם לב, ונתקל בלוקרים שעמדו בפינה, דבר שגרם לרעש גדול להשמע במלתחות המדריכים הריקות.

"מי שם??" הוא שמע את בלה קוראת, ויצא מן הצללים.

"איך נכנסת לכאן?" קולו היה חלש מכפי שרצה שישמע.

בלה טבלה עמוק יותר בתוך האמבט, מכסה את גופה בבועות סבון.

"מ-מאלפוי" היא גמגמה, "הרמיוני נתנה לי את הסיסמא" עיניה היו פעורות בהפתעה, ואפה מעט אדמדם. היה נראה שהיא בכתה לא מעט, וזה גרם לדראקו לרצות לרוץ ולחבקה.

אך במקום זאת, הוא פשוט שאל "מה את עושה כאן?"

"הייתי צריכה קצת שקט" היא ענתה בקול חלוש.

"את האדם הכי שמח בכל הוגוורטס" דראקו צחק בסרקאזם, "למה את צריכה לשבת כאן ולהקשיב לשירים כאלה? עדיף כאב מלא להרגיש בכלל?" הוא עקץ. הוא תמיד עקץ אותה. הוא שנא את העובדה שהיא החולשה היחידה שלו. למאלפוי כמוהו לא צריכה להיות חולשה בכלל.

בלה חייכה חיוך קלוש, ויצאה מן האמבט. תחילה, דראקו עצם את עיניו, אך לא באמת הצליח לא להציץ.

למזלו, או אולי לרעתו, בלה הייתה לבושה בבגד ים. דראקו פקח את עיניו, בגד הים הכחלחל כיסה יותר מדי ולא מספיק מגופה החטוב של בלה.

היא בזריזות לבשה חלוק ורדרד, "לא באמת חשבת שאני אתרחץ עירומה במלתחות של גברים ונשים, נכון?" היא הרימה את גבתה, עוקצת בחזרה.

דראקו בלע בקול, רגליה הארוכות של בלה עדיין היו חשופות למדי, והיו רטובות לגמרי מהמקלחת. לעזאזל עם ההורמונים שלו.

"לא ענית לי על השאלה" הוא קרקר.

בלה פנתה אל הלוקר, מוציאה את בגדיה משם.

"בת של שני אוכלי מוות, שהתמיינה לגריפינדור ולא לסלית'רין, בוגדת דם שמתכחשת לשני הוריה ומתרועעת עם הארי פוטר ובת מוגלגים" היא צחקה בקול, "אתה באמת חושב שאין לי סיבות להיות מדוכאת?"

"את מדוכאת?" שאל.

בלה סגרה את הלוקר, מעט חזק יותר מכפי שרצתה, וחייכה חיוך גדול.

"אני נראת לך כמו אחת בדיכאון??" היא צחקה, "אני האדם הכי מאושר בהוגוורטס" היא קרצה לו, מורידה את הגומייה הקשורה לשיערה, נותנת לו להתפזר על גבה.

דראקו חבט בקול על אחד הלוקרים, ובלה קפצה בבהלה.

"אל תשימי את המסכה המחורבנת הזאת שלך, לא כשאת איתי בלה" עיניו נצצו מכעס, וזאת לא ידעה מה להגיד.

היא קפאה אל מול מראהו של דראקו הכועס. לא כדאי להיתקל במאלפוי כועס, זאת כל עולם הקוסמים ידע.

"אני לא יכול יותר!" הוא זעק בקול, מצמיד את בלה אל הלוקרים, מניח את שתי ידיו, אחת מכל צידה של בלה, כך שהיא לחודה בין זרועותיו, ולא יכולה לברוח.

"תהרוג אותי" הוא שמע את בלה לוחשת, והרים את מבטו אליה, "זה מה שהקולות שלך בראש אומרים לך נכון?" עיניה נצצו בכאב, "תהרוג את בוגדת הדם, אתה תהיה גיבור" הגוש בגרונה לא נתן לקולה לעלות על לחישה.

"אוי בלה" דראקו לחש והצמיד בחוזקה את שפתיו אל שפתיה.

זאת לא הייתה נשיקה עדינה, ולא כזאת מן האגדות.

זאת הייתה נשיקה מלאת תשוקה, וכעס על החיים. זאת הייתה נשיקה פרועה וסוערת, מלאה בהזדקקות. זאת הייתה נשיקה סוחפת, קוטעת נשימה, נשיקה שפוצעת.

גלימתו של דראקו נפתחה, וכך גם חלוקה של בלה. דראקו הצמיד את שניהם יותר, וגרם לשניהם לגנוח בקול.

הוא נהם כאשר הרים אותה, והיא כרכה את רגליה סביב מותניו.

קול של בחורה גרם להם להפסיק את הנשיקה הלוהטת, "בשביל זה רצית את הסיסמא שלי? כדי שתוכלי להתמזמז עם מאלפוי?"

הרמיוני נראתה פגועה, ובלה ירדה במהירות מדראקו.

"הרמיוני לא.. זה לא מה שאת חושבת.." היא התחילה אך הבחורה הברונטית קטעה אותה.

"זה לא מה שאני חושבת?! אז לא התמזמזת חצי עירומה עם מאלפוי לפני שניה?!" היא צעקה, "באמת בלה?? עם מאלפוי??"

דראקו שוב הכה בחוזקה על הלוקרים, משתיק את הברונטית.

"את יותר מכולם צריכה להבין אותי, גריינג'ר" הוא אמר, לא מעז להרים את מבטו ולהסתכל על הנערה.

"אני צריכה להבין אותך מאלפוי? איך בדיוק?" היא שילבה את ידיה. ההסבר שלו צריך להיות משעשע.

חצי חיוך עלה על פניו של דראקו, והוא הביט ישר אל תוך עיניה החומות של הרמיוני, דבר אשר גרם לה להתבלבל. לא היה ניתן להכחיש כי היה משהו מושך בילד הרע הזה.

"את חושבת שאני לא רואה איך את מסתכלת על הסמור?" הוא לעג, "את מאוהבת בחבר ילדות שלך," הוא הפנה את מבטו אל בלה, "כמו שאני מאוהב בחברת ילדות שלי"

עיניו נפערו בהפתעה והוא התנשם בקול. הוא מעולם לא חשב שיגיד זאת בקול רם, ובטח לא להרמיוני גריינג'ר.

"מאלפוי!" צעקו שתי הנערות בכעס, על כך שקרא לג'ינג'י סמור שוב.

עוד חבטה חזקה על הלוקרים נשמעה.

"לא! את לא תקראי לי מאלפוי יותר!" הוא הביט לתוך עיניה של בלה. לעזאזל, הוא יכל להישבע שהוא יכול ללכת לאיבוד בתוך היער הזה.

"אני תמיד הייתי, ותמיד אשאר הדרקון שלך" הוא ליטף את לחיה בעדינות, ברכות שלא השתקפה בנשיקה שחלקו קודם.

עיניה של בלה נצצו מדמעות, "אתה זוכר" קולה לא עלה על לחישה.

כאשר שאלה את דראקו מהי משמעות שמו, לפני שנים רבות, אמר לה כי המשמעות הינה דרקון. מאז, הייתה קוראת לו הדרקון שלה, עד שדרכיהם התפצלו.

"כמובן שאני זוכר, בלה שלי" דראקו חייך ונשק שוב לנערה השטנית.

הרמיוני החליטה שכדאי לה ללכת, השיחה הזאת פרטית מדי בכדי שהיא תשמע אותה. היא הסתובבה, ורצה בקלילות בחזרה למועדון גריפינדור. בכל מקרה, בלה תספר לה על כך שתחזור.

"אני נשבע," אמר דראקו, "את יועדת להיות האישה שלי, ואת תהיי. אם אני אצטרך לאבד אותך, זהו הדבר האחרון שאעשה בחיי".

ודראקו אכן קיים את הבטחתו.

כאשר הוא ראה כיצד אביה של בלה, בכבודו ובעצמו, הורג את ביתו היחידה במלחמה, הוא צרח בכאב.

הדבר האחרון שעשה בחייו, היה לאבד אותה. הוא נשכב לצד גופתה של אהובתו, כיוון את שרביטו אליו, וצעק בקול "אבדה קדברא!"