חדר הסודות, הבית שלי.

הבסיליקס זחלה ברחבי חדר הסודות, כך קרא לו בעליה, סלזאר סלית'רין.

לבסיליקס לא היה שם, בעליה מעולם לא נתן לה אחד.

היא מתחילה לחשוד שהוא נטש אותה פה, נכון הוא לא ממש התייחס אליה מאז שבקעה...

אבל זה עדיין פוגע.

למעשה, היא לא בטוחה שהוא עדיין בחיים.

קוסמים חיים פחות זמן מבסיליקס.

הם מתים ממש בקלות, דרוש רק מבט אחד שלה כדי להרגם.

בסיליקס לא אוהבת את זה, אם היא לא הייתה קטלנית כל כך אולי בעליה היו חוזרים לקחת אותה.

נכון, היא התחילה לחבב את המקום...

אבל משעמם לה, והבדידות מציקה לה.

למה לבסיליקס אין חברים?

האם בסיליקס רעה?

אולי היא מפחידה?

לבסיליקס אין תשובה לשאלות האלו.

אבל היא הייתה שמחה אם מישהו היה בא לשחק איתה קצת, או אפילו לדבר.

בסיליקס מצטערת על כל הקוסמים שהרגה, היא לא התכוונה לזה.

היא רק צייתה לבעליה.

אבל היא עדיין לא הבינה בדיוק מדוע הייתה צריכה להרוג את הקוסמים האלו.

היא אומנם יודעת לזהות בוצדמים, אבל אף אחד לא טרח ללמד אותה מה משמעות המילה.

היא בעיקר מצטערת על הילדה הקטנה, אם היא זוכרת נכון...

קראו לה מירטל, לא היו לה הורים.

בדיוק כמו לבסיליקס.

והיא הרגישה מושפלת.

גם את המילה הזו בסיליקס לא מכירה, אבל היא לא נשמעת נחמדה.

מירטל לא היית בוצדם, המוות שלה הייתה טעות.

ובסיליקס מצטערת עליו, אולי אם היא לא הייתה הורגת את מירטל...

אולי הייתה לה חברה.

בהתחלה היא חשבה שטום רידל חבר שלה...

הוא דיבר אילה, אחרי כל השנים האלו לבדה...

בסיליקס הייתה מאושרת.

אבל בסופו של דבר הוא רק השתמש בה.

הוא הכריח אותה להרוג קוסמים.

בגללו היא הרגה את מירטל.

אבל היא עדיין מצטערת שהוא הלך, היא התגעגעה לשיחות אתו.

למרות שרוב הזמן הוא הורה לה להרוג קוסמים אחרים.

אז בסיליקס מתכרבלת בפינת החדר, בפינת ביתה...

ועוצמת עיניים, חולמת על עולם אחר...

עולם שבו יאהבו אותה.