המראה של לונה

לונה עמדה מול המראה בחדר ובחנה את עצמה.

היא לא הסתכלה במראה לעיתים קרובות, לא כל כך עניין אותה איך היא נראית.

אבל היום היא סקרה את כל גופה, בודקת אותו בעיניים חקרניות.

היא נראתה רגיל, כמו תמיד.

גרבים לא תואמות כי היא לא הצליחה לבחור בין שתי זוגות בבוקר והחליטה ללבוש גרב מכל צבע.

שמלה אדומה עם ריקמת שרבטים וכוכבים כסופים.

כתם של משהו ירוק על אחד מהשרוולים.

נעליים צהובות שבקיץ הקודם היא ציירה עליהן צנוניות כתומות.

לא בגדים יוצאי דופן בשבילה...

שערה היה פרוע כי לא התחשק לה להבריש אותו, והייתה בו סיכה של חד קרן ורוד שמנעה ממנו ליפול על עיניה.

היא אחזה בספר עבה על אסטרולוגיה בידה הימנית.

בידה השמאלית היא נופפה לדמותה שבמראה.

ואז לונה משכה בכתפה, היא נראתה כמו תמיד.

אז למה הילדה בדובשנריה קראה לה מוזרה?

לונה לא הצליחה להבין את זה.

היא כל כך שמחה כשאביה לקח אותה להוגיסמיד...

אבל עכשיו לונה הייתה בעיקר מבולבלת.

מה כל כך מוזר בה?

לונה בחנה את דמותה פעם נוספת ואז מילאה את ריאותה באוויר...

וצעקה על הדמות שבמראה "מוזרה! מוזרה! מוזרה!".

עכשיו היא הרגישה קצת יותר טוב, המילה הזו כבר לא העיקה עליה.

למעשה היא התחילה למצוא חן בעיניה.

"מוזרה! מוזרה! מוזרה!" לונה רצה ברחבי החדר וצעקה בשמחה.

זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרא ללונה מוזרה.