תקציר הקסם היהודי

בס"ד

הפיקצר הזה הוא חלק מסדרת "הקסם היהודי" שעוסקת בעולם הקוסמים הישראלי, שמואד מזכיר את עולם הקוסמים האנגלי של רולינג אז ויתור זכויות לה וזה. אם לא קראתם שום דבר מסדרת "הקסם היהודי" או שנטשתם את הקריאה בשלב מסויים זה באמת לא נורא, בפיקצר הזה יהיה סוג של סיכום של כל העלילה בשביל כל הקוראים החדשים ובשביל הקוראים הוותיקים שהספיקו לשכוח. ככה שאם אתם רק עכשיו מתחילים לקרוא, ברוכים הבאים וקריאה מהנה :)

הדירוג יחסית גבוה כי מוזכרים כאן אירועים שקרו במהלך העלילה, והיה להם דירוג גבוה, כמו סלאש קטן שמוזכר פה וכמו ניסיון התאבדות. רוב הסיפור עצמו דווקא לא כזה כמו שתגלו. ובמהלך הפיקצר מחכה הפתעה שהיא התקדמות עלילתית משמעותית ששזורה בו לכל אורכו ושתוכלו למצוא רק כאן, בד בבד עם התקציר! אז למה אתם מחכים? להתחיל לקרוא!

"אתה קולט מה עשינו עכשיו? אתה קולט?" שאלה איילת בהתרגשות את הילל שישב לצידה במושב האחורי של הרכב שהחזיר אותם הביתה.

"אני יודע שאנחנו תיקנו עכשיו טעות שקרתה לפני אלפי שנים," אמר הילל בחרדת קודש, "אני רק מקווה שלא טעינו עכשיו עוד פעם..."

"למה שתאמר דבר כזה?" שאלה איילת, "הרי זה לא מה שרצית לעשות מההתחלה?"

הילל חייך חיוך חסר סבלנות. איילת הכירה את בן הזוג שלה, וידעה שמשמעות החיוך הזה היא "נו באמת..."

"קדימה, שפוך," היא אמרה לו, "מה יושב עליך?"

"את בכלל יודעת את כל הסיפור?" שאל אותה הילל, "אבל לגמרי? מההתחלה עם כל הפרטים הקטנים? איך בכלל נקלענו למצב הזה שרק עכשיו הצלחנו להיחלץ ממנו?"

"אני יודעת את מה שהיה דרוש למשימה," הצטנעה איילת, "ואולי זה ידע די בסיסי, אבל אני חושבת שזה מספיק... לא?"

הילל הניד בראשו. "קשה לדעת מתי הסיפור שלנו באמת התחיל, הרי קוסמים יהודים היו כל הזמן," הוא אמר, "וכמו שהיה את האופה השכונתי, הרוקח השכונתי, הספר השכונתי והשוטר השכונתי, היה גם קוסם שכונתי."

"באמת?" שאלה אותו איילת, "מתי כל זה קרה?"

"המאה העשירית לפני הספירה," ענה הילל, "כלומר ממש ממש מזמן."

"תקופת בית ראשון," ציינה איילת בידענות.

"פחות או יותר," ענה לה הילל וגירד בזקנו הצרפתי, "הקטע הוא שידעו שהקוסמים יותר מיוחדים בגלל היכולות המיוחדות שלהם, וכל עוד הם מנתבים אותן לטוב, אין בזה משהו פסול."

"מה? אבל אני למדתי בשיעור תנ"ך בתיכון שאסור לעשות כישופים," ענתה איילת.

"ואני למדתי בשיעור תולדות הקסם בהוגוורטס, שהתקופה שהייתה הכי שלווה בין קוסמים למוגלגים הייתה בתקופת הבית הראשון בארץ ישראל. היה מעין סטטוס קוו, קוסמים לא ירדו למחתרת והם חיו בשלום עם שכניהם המוגלגים. הם היו מציעים מעשי כשפים בתמורה לסכום סמלי, כמו שהיו קונים עוגה מהאופה בתמורה לכסף. זה נכון שהקוסם יכול לנצל את יכולותיו לרעה, אבל גם האופה יכול להרעיל את העוגות שלו. לכן לא הייתה עם זה בעיה."

"אז איפה כן הייתה בעיה?" שאלה איילת.

"כשאנשים התחילו לשאול מאיפה הכח הזה הגיע? מה המקור של כוח הקסם היהודי?" ענה הילל, "ואין על זה תשובה... לא בעולם האקדמי לפחות. בכל מקרה, כשרצו לבנות את בית המקדש, היה אסור להשתמש במתכת כדי לחתוך או לחצוב לבנים לבנייה, ולכן-"

"-היו צריכים את תולעת השמיר!" הכריזה איילת בניצחון, "אני מכירה את הסיפור הזה! תולעת השמיר היא סוג של תולעת רדיואקטיבית שיכולה לחתוך כל דבר רק כשהיא נוגעת בו, ולכן הדרך הבטוחה ביותר לאחסן אותה היא במים או בתיבת עופרת. כדי למצוא את התולעת, שלמה המלך שהיה אחראי על בניית בית המקדש שלח את בניהו בן יהוידע לחטוף את אשמדאי מלך השדים מהר השדים שבו הוא גר ולהוציא ממנו את המידע הזה. אשמדאי אמר להם שתרנגול הבר שמר את התולעת אצל שרו של ים, וכשלקחו את התולעת תרנגול הבר התאבד. מאוחר יותר אשמדאי השתחרר מהכלא והחליף את שלמה כמלך, ושלמה הפך לקבצן עד יומו האחרון. אני מכירה את הסיפור הזה. שרו של ים בעצמו סיפר לנו אותו, וזה גם מופיע בתלמוד."

"נכון, אבל מה שלא מופיע בתלמוד זה שבניהו היה קוסם, ומכיוון שהוא היה אחראי על החטיפה הוא בילה רבות בחברתו של אשמדאי. מדי פעם בניהו היה שואל קצת מהכוח האפל של אשמדאי על ידי שיקוי אנקה המורכב מחלמון קוקאטריס ושיליה של אדן שדה, דווקא בסדר הזה. שיקוי שרקחה אישה בשם חסידה בת אפריים, ושמי ששותה אותו נחשף לבחירה האם לקחת חלק בכוח או למות."

"למה שמישהו יבחר למות?" שאלה איילת.

"כי מדובר במוות נקי. מובטחת לך הנאה צרופה בעולם המתים, או גן עדן, או איך שתקראי לזה. את לא תזכרי דבר רע משהותך כאן, ולא תתחרטי על המעבר הלאה. זה טוב אמיתי וטהור. מתוך כל מי ששתה את שיקוי האנקה, 99.9% בחרו להמשיך הלאה. רק מעטים בחרו להישאר ולספוג מעט מהכוח," ענה הילל.

"אה, אני יודעת, בניהו היה שואל מהכוח ומחזיר אותו לאשמדאי, נכון?" שאלה איילת.

"נכון," ענה הילל, "ועכשיו אנחנו מדלגים כמה אלפי שנים קדימה בסיפור שלנו, לשנת 1939. מה קרה באותה שנה?"

"היטלר פולש לפולין," עונה איילת.

"נכון, מלחמת העולם השנייה נפתחת, ואני לומד בהוגוורטס. היינו קבוצת תלמידים יהודים מכל רחבי אירופה, שבזמן שאנחנו למדנו שם בני משפחותינו נטבחו. אני ועוד שני חברים טובים שלי, ישראל לייב פישר וגולדי רבינוביץ', איבדנו את כל משפחותינו."

"רגע," אמרה איילת, "אם חישבתי נכון, זה יוצא שאתם בגיל של טום רידל!"

"מה זה קשור עכשיו?" שאל הילל, "כלומר, נכון, מדי פעם דיברנו איתו במסדרונות של בית הספר, אבל זה לא משנה. הנקודה היא שבאלפי השנים שעברו, לא רק אנחנו התפתחנו אלא גם כל מה שידוע לגבי שאילת כוחות משדים התפתח. אמנם רק מעטים ידעו על האפשרות הזאת, וגם מי שידע לא בדיוק ידע מה הוא עושה, אלא רק ידעו שקיים איזשהו כוח שאפשר להשיג אותו, ושכל מי שאוחז בכוח למעשה אוחז בכמות שווה של כוח. אם נגיד כמות הכוח היא X ויש Y אנשים, אז כמות הכוח שתהיה לכל אחד היא X חלקי Y".

"אתה ממש פריק של כשפומטיקה," ציינה איילת.

"בכל מקרה, את זה הודיע לנו קוסם נציג של הסוכנות היהודית שבא לבדוק את מצב היהודים בהוגוורטס לאחר השואה. השם שלו היה שמעון, לימים הוא היה ראש ממשלה ונשיא. אנחנו לא ידענו מה מקור הכוח הזה, וגם הוא לא וכל הקוסמים שהיו אחראיים על הנושא הזה מטעם משרד הביטחון של מדינת ישראל לא."

"רגע, מדינת ישראל? אנחנו לא מדברים על השואה עכשיו?" שאלה איילת.

"אה, קצת גלשתי," אמר הילל, "העניין הוא ששמעון לקח אותי, את גולדי ואת ישראל לכל הוועדות האלה שבהן דנו על מה יהיה מצב הקוסמים במדינת ישראל שזה עתה קמה, ובין היתר גם מה לעשות עם הכוח הזה. קראנו לזה 'הסוד' כי קודם כל, זה היה סודי, וגם אף אחד לא באמת ידע איך משיגים את הכוח הזה. רק ידענו שיש כאלה שמסוגלים להשיג אותו. קראנו לעצמינו 'האנשים שיודעים על הסוד', ומי שלוקח חלק בכוח כונה 'האנשים שיודעים את הסוד'. שימי לב להבדלים במינוח ובניסוח."

"וואו, מרתק," אמרה איילת בסרקזם, "איפה מגיע החלק עם האקשן? שמעתי שהפכתם שולחנות שם."

"כן, הייתה מחלוקת אידאולוגית ביני ובין שני חבריי, גולדי וישראל, לבין אחת המשתתפים בישיבות האלה, מרים חילא. אגב, ביקשו מכולנו לעברת את השמות שלנו אז אני עברתתי מהלל מנדל שניאורסון להלל מנחם, ישראל לייב פישר הפך לישראל רהב וגולדי רבינוביץ' הפכה לגולדי רבין. מאוחר יותר, כשכל מי שהיה בדיונים האלה לא הסכים איתנו, החלטתי לעזוב את הדיונים ואת המדינה ולצאת בעצמי למסע אחר סוד הקסם היהודי, או כוח הקסם היהודי. אני בעצמי כבר לא בטוח איך לקרוא לזה. אז שיניתי את שמי בפעם השנייה להילל בן שחר (Heylel, לא Hilel כמו שקראו לי עד אז או Halel שמעולם לא קראו לי ככה), שהוא דמות תנ"כית המסמלת את השטן או את כוכב הלכת נוגה או את מלך בבל, טיילתי סביב העולם וחיפשתי עדויות של הכוח, ובסופו של דבר שתיתי את שיקוי האנקה. הבעיה היא שעם הכוח באו גם הסיוטים והחרדות. הרגשתי כל הזמן שצופים בי, שעוקבים אחריי, שמחפשים אותי. ביעותי הלילה הרבים שלי הכילו אנשים שדורשים ממני את הכוח בחזרה, כאילו גנבתי אותו מהם. הרגשתי שנוצר בי צד אפל שלא היה קודם, נעשיתי פחדן. אבל גם נעשיתי חזק. כוח הקסם שלי היה משמעותי בעשרות מונים, הכוח הפיזי שלי התגבר גם הוא, והכי טוב - לא יכולתי למות. אם הייתי נדרס הייית נשאר חי. אם היו דוקרים אותי בבטן, כדור ברקה, קללת אבדה קדברה, הייתי נשאר חי. לא הייית חולה מאז, והגוף שלי נהיה צעיר יותר ויותר עד שנהיה לי גוף של אדם בן עשרים, וזה הגוף שליווה אותי בכל השנים שחלפו מאז ועד היום."

"וגם נפש של אדם בן עשרים," עקצה איילת. הילל ענה לה בהוצאת לשון ילדותית.

"ואז אני נכנסת לסיפור?" שאלה איילת.

"לא, אז ישראל וגולדי התחתנו. מזל טוב!" ענה הילל.

"מזל טוב, ואז עומר נולד?" שאלה איילת.

הילל צחק. "איילת, את מתנהגת כאילו בכלל לא פגשת את עומר."

איילת לא ענתה. היא החזיקה בעדינות בידו של הילל.

"את מתגעגעת אליו, נכון?" הוא שאל אותה.

"בטח, גם אתה מתגעגע אליו," אמרה איילת, "אני יודעת את זה. כל שמחת החיים שהייתה לו... לפחות בהתחלה. הוא היה השטותניק האולטימטיבי. כל הלילות האלה שהיינו דנים עליו וחורצים את גורלו של המסכן, כאילו הוא היה הבן שלנו... טוב, מבחינת הפרשי גילאים זה יכול להיות הגיוני. אבל לא יכול להיות שהוא נעלם ככה סתם."

"אולי אם נעבור על כל הסיפור נצליח לראות מה פספסנו ולאן הוא נעלם," אמר הילל.

"טוב, אז תמשיך," אמרה לו איילת.

"אז אחד מתפקידי הוועדה להגדרת מעמד הקוסמים במדינה היה לדאוג לחינוך והשכלה למען הילדים הקוסמים. מדינת ישראל קמה על חורבות המנדט הבריטי, וכמוה גם עולם הקוסמים שלנו. הוועדה מהר מאוד הפכה מקבוצת אנשים הנתמכים בידי משרד הביטחון למשרד ממשלתי בפני עצמו - משרד הקסמים, מעמד הקוסמים בישראל דומה למעמד הקוסמים בבריטניה ואפילו המילה לאלה שאינם קוסמים זהה בשני המקומות. היה זה אך טבעי שבית הספר הישראלי לכישוף ולקוסמות יושפע מדומו הבריטי, וכך נוסדה עפלי"ם, נוטריקון של עולם פתוח לילדים ישראלים מכושפים."

"וגם מילה מאוד מבדרת בפני עצמה, כמו הוגוורטס," ציינה איילת.

"אני לא חושב שארבעת המייסדים של עפילם חשבו על זה. כן, היו ארבעה מייסדים לעפלים, ממש כמו הוגוורטס. שמעון, שהיה אחד מראשי הוועדה, גייס ארבעה מחברי הוועדה שיקימו את בית הספר- את רוחל'ה קלוגשפט, שהקימה בית הנושא את שמה, את מרים חילא, שגם היא הקימה בית כזה, ואת ישראל וגולדי רהב. אבל גולדי סירבה להיענות להזמנה וישראל הקים את בית רהב בעצמו."

"זהו? רק שלושה בתים?" שאלה איילת.

"לא," ענה הילל, "גם שמעון הקים את בית פרס. לכל אחד מהבתים היה צבע משלו, חיה משלו, חדרי מועדון משלו וכמובן-"

"-תכונת אופי משלו," אמרה איילת.

"אז כאן אנחנו נבדלים מהוגוורטס," אמר הילל, "בית קלוגשפט הצהוב שסמלו הוא למינג האמין בחשיבה רציונאלית, בית חילא האדום שסמלו הוא ראם האמין בחשיבה פזיזה ולוחמנית, בית פרס התכול שסמלו הוא העוף פרס האמין בחשיבה אופטימית, ובית רהב שצבעו אינדיגו וסמלו תמנון האמין בחשיבה... פחות אופטימית. מה שקרה הוא ששוב התעוררו אי אלו מחלוקות, וישראל רהב הקים חדר סודי בעפלי"ם."

"חדר הסודות," גילגלה איילת עיניים, "כמה צפוי אפשר כבר להיות?"

"לא חדר הסודות," צחק הילל, "ותבקשי סליחה מישראל אחר כך. אני אפגיש ביניכם בלי נדר."

"בסדר, סליחה ישראל," רטנה איילת, "לא יכולת למסור לו ד"ש ממני כשפגשת אותו במסיבה הקטנה שלכם?"

"את יודעת שהמסיבה הקטנה הייתה בחדר שישראל הקים, נכון?" שאל הילל, "הוא ייצר גולם, שזה אדם עשוי מחימר, והעניק לו חיים. מטרת הגולם הייתה לשמור על החדר ועל האוצר הטמון בו."

"מה האוצר הטמון בו?" שאלה איילת.

"הגיגיות," ענה הילל, "משהו כמו שבע או עשר הגיגיות שמכילות כולן את זכרונותיו של ישראל. יחד עם הגולם, ישראל היה מפתה בדיסקרטיות תלמידים להיכנס לחדר הזה, שהיה מעין חיבור בין חדר המועדון התת קרקעי של בית רהב (כן, זה היה מתחת לאדמה), ובין ראש הנקרה שמרוחקת משם מאתיים ושישים קילומטרים."

"רגע, איפה בית הספר הזה בכלל? כשביקרתי שם הגעתי לשם בעיניים מכוסות כדי שלא אראה את הדרך בגלל הפרוטוקולים של המוסד," אמרה איילת.

"נכון יש את הכור בדימונה?" שאל הילל.

"כן," ענתה איילת, "אז?"

"אז אין כור בדימונה, זה סיפור כיסוי לעפלי"ם," ענה הילל, "וזה די מרוחק מהים התיכון."

"למה שהוא יפתה תלמידים להיכנס לחדר ההגיגיות?" שאלה איילת.

"כי ההגיגיות האלה הכילו את כל הזכרונות של ישראל שהיו קשורות לסוד. לתלמידים שנחשפו לזכרונותיו של ישראל היו שתי מטרות- אחת הייתה לגלות את הסוד, כלומר לדעת אותו."

"לשתות את שיקוי האנקה?" שאלה איילת בזעזוע, "אבל הם יכולים למות!"

"אז זהו, ישראל לא גילה להם ישירות את הדרך להשיג את הכוח, כי הוא ידע שאם אכן יעשו זאת הם יבחרו במוות. ישראל העביר את התלמידים האלה באמצעות הגולם וזכרונותיו שלו עצמו מסע מפרך ומרתק, שבסופו התלמיד חוקר ומגלה את הסוד בדרך כזו או אחרת. במהלך כל התהליך, התלמידים אינם מודעים לכך שישראל עוקב אחריהם. הם פוגשים רק את הגולם, כאשר ישראל מתגורר מתחת לחדר ההוא, על חוף הים בין הנקרות. ישראל הקים ארכיון קסום בחדר ההוא, שבעלי הגישה היחידים אליו הם הוא והגולם שלו, ויחד עם עוקבים אחר כל מה שקורה בעפלי"ם."

"כמה אנשים באמת בחרו בחיים ובכוח ולא במוות הבטוח כששתו את שיקוי האנקה בגלל ישראל?" שאלה איילת.

"אנשים רבים שתו את שיקוי האנקה משחר ההיסטוריה, רק מעטים באמת בחרו לקחת את הכוח, אבל בהשפעתו של ישראל כל התלמידים עזבו את המסע במהלכו או שישראל עצר אותו לאחר שהחליט שהם לא מתאימים. רק תלמיד אחד שתה את השיקוי בהשפעתו של ישראל, והוא בחר בחיים."

"אה, אני יודעת מי זה," אמרה איילת, "זה אילון מלמד!"

"נכון, אנחנו נגיע אליו בהמשך," אמר הילל, "המטרה השנייה של החדר הזה הייתה לגרום לתלמידים לצדד בישראל ולעורר את רחמיהם כלפיו. הזכרונות הראו את הפרידה הכואבת של ישראל וגולדי, והתלמידים רוצים לסייע לישראל למצוא אותה לאחר שנעלמה."

"למה הם נפרדו?" שאלה איילת, "הם כבר לא אהבו אחד את השני?"

"הם תמיד אהבו זו את זה," ענה הילל, "אבל ישראל מסר את כל כולו לעפלי"ם ולחדר ההגיגיות, וגולדי הרגישה שישראל הוא כבר לא הישראל שלה ושהוא שוקד על משהו מעבר לבית הספר. היא כמובן לא ידעה על חדר ההגיגיות - שבזמנו מטרתו הייתה לחשוף את הסוד לכמה שיותר תלמידים כדי להחליש את כוחו של כל מי שמחזיק בכוח, שזה גם היה שורש הוויכוח האידאולוגי בין ישראל, גולדי ואני לבין שאר חברי הוועדה - אבל גולדי הרגישה שמשהו לא כשורה מההתנהגות של ישראל ומהמעט שכן סיפר לה על תכניתו. גולדי הייתה מודאגת, ולכן היא הזעיקה אותי. היה זה רק כמה חודשים או שנים לאחר ששתיתי את שיקוי הנאקה ובחרתי בחיים. הפעם האחרונה שפגשתי את חבריי או שבכלל הייתי בישראל הייתה לרגל חתונתם של גולדי וישראל, ששם שמעון סיפר לכולנו על תכניתו להקים בית ספר, ושם אני חשפתי את תכניתי בפני גולדי וישראל לגלות את הסוד. בחתונה כבר היה קל לראות את העוינות בין מרים חילא, אחת ממייסדי עפלים, שייצגה את העמדה הטוענת לרכז את הסוד במקום אחד כדי למנוע דליפת מידע, לבין העמדה שלי, של גולדי ושל ישראל."

"אבל מאוחר יותר שכנעתם את מרים בצדקת דעתכם," אמרה איילת.

"נכון, אבל זה היה מאוחר מדי," אמר הילל, "ושוב, אנחנו מקדימים את המאוחר. דיברנו על כך שגולדי הזעיקה אותי."

"נכון, גולדי," אמרה איילת, "ואתה אמרת לה לגרום לישראל לרדת מהרעיון הזה."

הילל צחק. "את מעדנת את המציאות," הוא אמר לה, "אני הייתי קרוב לסיום המחקר שלי לגבי מקור הכוח, והצעתי לה להצטרף אליי. הצעתי לה לעזוב את ישראל, שלטענתי לא עשה לה טוב. אמרתי לה להתאפר ולהתגנדר, שתהיה יפה כמו שהייתה בעבר. אמרתי לה להתחיל בחיים חדשים, והיא שינתה את שם משפחתה לשם גנרי. שמה מאז ועד היום הוא גולדי לוי. למחרת היא באמת עזבה אותו בלי להשאיר מסר ויצאה לדרך עצמאית, למחקר משלה. היא הגיעה ליערות הגשם של דרום אמריקה, ושם היא..."

"שם היא נשאבה לתוך תיבת עץ מסתורית," אמרה איילת, "את זה אני יודעת. ואחרי חמישים שנה היא יצאה משם, בת שבעים, ובהריון."

"נכון, ואנחנו לא יודעים אם היא בהריון מישראל שזה עתה עזבה אותו או מהישויות האפלות שפגשה בתוך התיבה," אמר הילל, "ומי שהעלה אותה חזרה ארצה היה חייל שעסק בחקר שיקויים ושדים, שמסתבר שתחומים אלה הולכים יחד. חייל אנונימי בשם חיליק גולד."

"אה, כבר אז הוא היה שם?" שאלה איילת.

"זו העדות הכי מוקדמת שהצלחתי למצוא עליו. בהמשך הוא היה ראש בית פרס בעפלי"ם, תפקיד שאותו הוא ממלא עד עצם היום הזה יחד עם ניר אליהו ראש בית חילא שנשוי לראשת בית קלוגשפט, ליטל טרבלסי, ויחד עם ראשת בית רהב זה עשרות שנים, שרית גורביץ'."

"אוי, ניר וליטל כל כך חמודים," התמוגגה איילת, "וגם התאומים הקטנים שלהם, גל כל כך חמוד... שלא לדבר על אחינועם המתוקה..."

"בסדר, אנחנו שוב מקדימים את המאוחר," אמר הילל, "הם נולדו רק לפני כמה שבועות, כשהסיפור שלנו עוסק באירועים שקרו 16 שנים לפני כן, ב2003. גולדי קיבלה דירה-"

"-דירה זה אוברסטייטמנט," קטעה אותו איילת, "זו מעברה, בקושי קרוואן. אני הייתי שם."

"נכון, גם אני, וזה אפילו לא בתוך העיר אריאל אלא בהרים ליד," אמר הילל, "שם עומר נולד וגר עד ש..."

"עד שנעלם," אמרה איילת, "אם הגענו לחלק שלו בסיפור שקרה לנו, אז אולי נגלה לאן הוא נעלם?"

"בואי נעבור על הפרטים לאט," אמר הילל, "נעבור בזהירות על כל מה שאנחנו יודעים. קודם כל, כל מה שקרה התחיל מאילון מלמד."

"עדיין לא פגשתי אותו, אתה יודע?" אמרה לו איילת, "אני לא בטוחה מה העניין אצלו."

"הוא היה ילד רגיל ממשפחה מוגלגית ממעמד הביניים הישראלי שכל הזמן עברה דירות בין ערי פריפריה שונות בדרום הארץ. כשהוא גילה שהוא קוסם וקיבל את ההזמנה לעפלי"ם הוא היה גר בבאר שבע, עכשיו הם כבר גרים בירוחם," אמר הילל, "מהמחקר שעשיתי עליו הבנתי את הסטטוס החברתי שלו בבית הספר היסודי. הייתה לו ראייה קצת מיוחדת למציאות, נאמר זאת כך. נקודת מבט מאוד אינטרסנטית במציאת חברים, לאחר שמאס בחבריו לכיתה. תמיד היה לו חלום להתקבל להוגוורטס או משהו כזה, כי הוא היה סוג של פריק כשזה מגיע להארי פוטר, אבל הוא התאכזב כשהחל ללמוד בכיתה ו בבית הספר היסודי שלו ולא בהוגוורטס."

"למה הוא לא קיבל הזמנה לעפלים?" שאלה איילת, "הוא כן למד שם בסופו של דבר."

"כן, כי עפלים זה מכיתה ז עד יב, לא כמו הוגוורטס שמתחילה כבר בכיתה ו. הוא ומשפחתו פגשו את ניר אליהו, ראש בית חילא, שהסביר להם על עולם הקוסמים הישראלי."

"ידעת שניר אמריקאי?" שאלה איילת פתאום, "הוא בכלל למד באילברמורני!"

"אז מה? חיליק גולד למד בבית רהב והוא ראש בית פרס," אמר הילל, "בכל מקרה, אילון ראה במעבר לעפלים הזדמנות לפתוח דף חדש אבל הוא נתקל בקהילה מאוד סגורה ואקסקלוסיבית, מעין קליקה של קוסמים שמכירים זה שנים רבות, ואילון תמיד ראה בעצמו את החדש, הזר, בן המוגלגים."

"אז מה? אני לא קוסמת בת מוגלגים אלא מוגלגית לחלוטין והסתדרתי מעולה בין קוסמים," אמרה איילת.

"נכון, באמת אילו אילון היה יכול להתנהג אחרת הוא בוודאי היה מוצא את עולם הקוסמים נחמד ומנחם. אבל זה האופי שלו... אני לא יודע ממה זה נגרם בדיוק. אמנם הוא פגש בנסיעה לעפלי"ם בפעם הראשונה את אריאל איינשטיין, קרן גוטליב ומוחמד עוואד-"

"-מי אלה?" שאלה איילת.

"שלושה ילדים בני גילו. כולם התמיינו לבית פרס בסופו של דבר, ואילון התמיין לבית רהב," אמר הילל, "והמיון בעפלי"ם הוא..."

"...נורא ואיום," השלימה אותו איילת, "סיפרו לי על זה. בטח המיון הזה צילק את אילון לכל החיים. בחיי, מעולם לא חשבתי על אילון בצורה כזו."

"אז הגיע הזמן שתתחילי," אמר הילל, "כי ככה הוא רואה את עצמו. החיים שלו לא היו כל כך גרועים. היו לו חברים בבית רהב, כמו עומר לוי שהיה הבן היחיד חוץ מאילון באותו השנתון או רומי אופיר שהייתה מדריכה בבית רהב ולמדה שלוש שנים מעליהם, וגם היו לו חברים מבתים אחרים."

"כמו קרן ואריאל האלה?" שאלה איילת.

"לא," אמר הילל, "הם התחברו עם חבריהם מבית פרס ואילון הרגיש שהם בוגדים בו."

"טוב, למה הוא ציפה בדיוק? הם לא לומדים באותו הבית," אמרה איילת.

"את צודקת, אבל הוא לקח את זה קשה. היה לו קטע כזה, לקחת הכל קשה, להסתכל על חצי הכוס הריקה ולחשוב שכולם נגדו. פעם אחת, למשל, שרית גורביץ' הטילה עליו ועל כל הכיתה שלו ריתוק קולקטיבי והם בחרו להעביר את הזמן במשחק של איזשהו כדור ו-"

"-די," אמרה איילת, "לא כואב לך להגיד את זה? לספר את זה בצורה כל כך קרה? הרי אתה יודע מה הילד ההוא מרגיש... זה מזכיר לי את עומר, לפני הסוף."

"עומר של לפני הסוף," ענה הילל, "הוא לא עומר שהיה תמיד ואת יודעת את זה. אנחנו יודעים שזה לא באשמתו. אנחנו יודעים ששיחקו לו במוח. אבל אנחנו שוב מקדימים את המאוחר."

"מה, עוד סיפורי אילון?" שאלה איילת.

"כן," אמר הילל, "אין לנו ברירה. זה החלק הכי כואב של הסיפור שלנו, אבל זה חלק שחייב להיאמר. החיים של אילון היו תותים, אבל הוא בחר להסתכל עליהם אחרת."

"איך דבר כזה קרה?" שאלה איילת.

"פשוט שרשרת עצובה של צירופי מקרים," אמר הילל, "כשהוא ועומר חברו הטוב היו בכיתה ז, המדריך הערמומי של בית רהב הזמין אותם למסיבת הסילבסטר בחדר המועדון המיועדת רק לתלמידי השכבות הגבוהות של בית רהב. ואת יודעת איך זה מסיבות סילבסטר של קוסמים..."

"לא," הודתה איילת.

"אלה מסיבות מכושפות. בחצות בדיוק, חייבים לנשק מישהו. במידה ולא מצאת מישהו כזה, הכישוף יעשה בשבילך את העבודה ותנשקי מישהו בניגוד לרצונך ולרצונו."

"ומה קרה לאילון?" שאלה איילת.

"המדריך ההוא ידע שעומר ואילון לא ימצאו מישהו, ולכן בחצות בדיוק הם נישקו אחד את השני בניגוד לרצונם."

"אוי," אמרה איילת.

"באמת אוי," אמר הילל, "את זה גיליתי בתחקיר הבטחוני שערכתי לעומר ולסתיו, את זוכרת את סתיו?"

"לא," אמרה איילת.

"הוא היה המרואיין הראשון שלנו כשניסינו לגבש צוות למשימה שלנו לפני חצי שנה," הזכיר לה הילל, "זה הבחור ההוא שהפעלת עליו את קוד מוסטש."

"אה, אני זוכרת," אמרה איילת בגועל ובדקה שכל כפתורי חולצתה סגורים, "אדם נאלח. אני לא מבינה איך הוא בכלל הגיע אלינו."

"בכל מקרה," אמר הילל, "סתיו ניסה לגרום לביוש, או שיימינג אם את רוצה, לעומר ואילון."

"הוא תיעד את הנשיקה שלהם?" שאלה איילת.

הילל הנהן. "מניאק לא קטן. אילון שרצה להימלט מהעולם הסתתר מאחורי וילון שכיסה את אחד החלונות המשקיפים למעמקי ים כלשהו בבית רהב התת קרקעי, והוא הגיע לחדר ההיגיות בפעם הראשונה."

"ככה הוא הגיע לשם?" התפלאה איילת, "מה הוא עשה?"

"הוא ממש פחד. הוא נמלט משם," ענה הילל, "אבל החדר הזה לא עזב אותו. תמיד היה לאילון חלום להיות דמות מצליחה כמו הארי פוטר או פרסי ג'קסון, אבל אבא שלו הוא לא אל הים ואין נבואה מרגשת על אילון ככה שהוא השלים עם העובדה שאם היה מדובר בספר פנטזיה, אילון לא היה הדמות הראשית שם. התחושה הזאת התחזקה אצלו כשהוא קיבל הזמנה למסיבת פורים אקסקלוסיבית, כזאת שמוזמנים אליה רק שלושה תלמידים מכל מחזור, והיא נערכת מחוץ לבית הספר שבו נערכת המסיבה הרגילה. במסיבה המיוחדת נמצאים קוסמים חשובים מכל העולם, כמו שמעון פרס ושאר מייסדי עפלים, ואפילו אלבוס דמבלדור נהג לבקר שם כשהיה בחיים."

"נו, זה ממש טוב!" אמרה איילת, "למה זה לא ניחם אותו?"

"כי מישהו מסתורי הגיש לאילון משקה שמחק את כל זכרונותיו מהמסיבה," אמר הילל, "בהתחלה הוא חשד במרים חילא, אך בהמשך זה התגלה כחיליק גולד."

"חיליק גולד..." מלמלה איילת באיבה, "מה הסיפור שלו?"

"של חיליק? הוא היה בן מוגלגים שהתמרמר מהקליקה הסגורה והפריבילגית של בני הקוסמים והחליט לנקום בהם בכך שימצא דרך להיות עליון עליהם. לא יודע עד כמה הוא הצליח, אבל הוא ללא ספק מנסה," אמר הילל, "בין אם זה בשותפות שהוא ניסה לפתח עם מרים חילא, או בכך שהוא הסית את קרן, אריאל ומוחמד נגדי."

"נגדך?" התפלאה איילת.

"כן, הוא גרם להם לחשוב שהם סוג של טריו, משהו סטייל הארי-רון-הרמיוני כזה, ושאני קוסם האופל המרושע שפועל ממניעים של רדיפת בצע."

"לא יפה מצידו," אמרה איילת.

"אבל זה חכם מצידו. הוא ניסה לסכל את תכניתו של ישראל להפיץ את הסוד והכוח הלאה, אבל אני לא בטוח למה בדיוק. הוא סיפר לקרן, אריאל ומוחמד על חדר ההגיגיות."

"איך הוא יודע עליו?" שאלה איילת.

"הוא ביקר שם בעצמו כשהיה תלמיד בבית רהב," ענה הילל, "הוא גרם להם להבין שהם צריכים להיכנס לשם ולסכל את התוכנית המרושעת של ישראל רהב או משהו. מפה לשם, במסיבת הפורים של השנה הבאה, קרן הגישה לישראל שיקוי אנקה. לא קרן, לא חיליק ולא ישראל ידעו ששתיית שיקוי אנקה גורמת לידיעת הסוד. הם חשבו שהוא גורם אך ורק למוות. ישראל שתה את השיקוי מבלי לדעת את ההשלכות, אך הוא בחר לדעת את הסוד."

"באמת?" התפלאה איילת, "ישראל ידע את הסוד? וגם אתה ידעת את הסוד! וגם אילון גילה את הסוד!"

"את שוב מקדימה את המאוחר," אמר לה הילל, "ישראל ידע שחיליק ושליחיו חושבים שהצליחו להרוג אותו ולכן ישראל זייף את מותו. עד היום, כל קהילת הקוסמים הישראלית חושבת שהוא מת."

"ואיך אתה יודע שלא? איך אתה בכלל יודע את זה?" שאלה איילת.

"אני יודע שישראל חי כי הרגשתי את כוחי נחלש כשישראל גילה את הסוד, ומי שגילה את הסוד לא יכול למות. אנחנו מכירים אלה את אלה, כל יודעי הסוד ברחבי העולם, וברגע שאנו מרגישים שכוחנו נחלש אנו יודעים שהצטרף אלינו עוד אדם. כששמעתי על מותו של ישראל והרגשתי שכוחי נחלש, ישר בדקתי את שלומו של חברי הותיק וגיליתי שהוא חי. אילון סיפר לי על מעלליו של ישראל בחדר ההגיגיות ועל כל השאר," אמר הילל.

"ואיך אילון יודע?" שאלה איילת.

"מוחמד סיפר לו," ענה הילל, "מוחמד היה בהתחלה חלק מהטריו של קרן-אריאל-מוחמד. מוחמד הרגיש שמשהו לא בסדר כשקרן ואריאל הציעו לנצל את אילון כדי שייתן להם להיכנס לחדר ההגיגיות בבית רהב. כדי להגן על אילון, מוחמד סיפר לאילון הכל."

"יופי, אני אוהבת את מוחמד," פסקה איילת.

"גם אילון אהב את מוחמד, וגם מוחמד אהב את אילון, אבל נגיע לזה בהמשך," אמר הילל, "מוחמד ביקש מאילון שייכנס לחדר ההגיגיות ויעשה את מה שצריך לעשות, ומוחמד פשוט רצה לצאת מכל הסיפור הזה של הסוד. הוא עזב את הדברים של קרן, אריאל וחיליק ופשוט השקיע בלימודיו ובחיי החברה שלו, כמו כל תלמיד רגיל. אילון נכנס באותו הלילה לחדר ההגיגיות יחד עם עומר-"

"-למה עם עומר?" שאלה איילת.

"עומר פשוט היה בזמן הנכון ובמקום הנכון והוא החליט על דעת עצמו להיכנס לשם עם אילון," אמר הילל, "ויחד הם גילו את כל זכרונותיו של ישראל, הם גילו שאני לא כזה רשע מרושע והם הבינו שמרים חילא היא הרעה בכל הסיפור הזה."

"אבל היא לא," אמרה איילת.

"את צודקת, אבל לפי הזכרונות האלה היא כן," אמר הילל, "וחיליק מבחינתם היה רק השליח שלה. חיליק ניסה לעצור את אילון ועומר בכל מאודו כי הוא ידע שהם קרובים לחשיפת האמת וחשיפת הסוד, ולכן הוא ניסה להרוג אותם."

"מה?!" הזדעזעה איילת.

"כן, אבל המנהלת של עפלי"ם הגנה עליהם ונהרגה במקומם."

"מה?!" הזדעזעה שוב איילת, "אז איך חיליק עוד מלמד שם? הנחש הדו פרצופי הזה..."

"זה מצחיק שאת קוראת לו דו-פרצופי," ציין הילל, "הוא מטאמורפאגוס."

"מה הקשר?!" שאלה איילת, "רגע, כל זה קרה רק בשנה הראשונה שלהם?"

"לא, זה התפרש על שלוש שנים. לא שמת לב שדיברתי על שתי מסיבות פורים שונות?" שאל הילל, "המנהלת של עפלים, רותי שרעבי, נרצחה בסוף כיתה ח. לפני כן, חיליק הבין שהסיפור הזה מתחיל להסתבך לו מדי אז הוא לקח את קרן ואריאל ומחק את כל הזכרונות שהיו להם בנוגע לסוד."

"באמת?" שאלה איילת, "ואז הם הפסיקו להיות אכזריים לאילון?"

"בדיוק," אמר הילל, "קרן, אריאל, מוחמד ואילון חזרו להיות חברים טובים. מוחמד מההתחלה צידד באילון. הוא הזמין אותו למסיבת יום הולדת שלו, בכל פעם שאילון היה לבדו מוחמד בא ושוחח איתו... הוא אדם ממש טוב לב."

"אז נשמע דברים התחילו סופסוף להסתדר לאילון," אמרה איילת.

"לא בדיוק, אל תשכחי שמדובר פה באדם דכאוני," חידד הילל.

"נכון," אמרה איילת, "לפחות אילון מצא אהבה? הייתה לו חברה?"

"חבר," תיקן הילל.

"אה, הוא הומו?" שאלה איילת, "אז מי החבר?"

"מוחמד, זה לא ברור?" שאל הילל ולא הצליח לעצור את עצמו מלחייך.

"זה מהדברים האלה שאי אפשר שלא לחייך כששומעים אותם," אמרה איילת, מחוייכת גם היא.

"וזה רק עשה לאילון רע יותר," אמר הילל, "כי... טוב, אני שוב מקדים את המאוחר."

"אתה כל הזמן אומר שאתה מקדים את המאוחר. המאוחר הזה כבר הגיע?" שאלה איילת.

"בנוגע לרוב הדברים שאמרתי לגבהים שאני מקדים את המאוחר? כן, כבר סיפרתי עליהם," המשיך הילל, "היינו בקטע שחיליק נשאר ללמד בעפלים כי לא היה אפשר להוכיח את אשמתו, ולכן הידיעה שהוא הרג את המנהלת הוסתרה והוחבאה. זה גרם לעומר לאבד עניין בסיפור של הסוד כי זה סיבך אותם לחלוטין, ואם קרן ואריאל הצליחו להתחמק מזה גם עומר ואילון צריכים. ובנוסף, עומר הרגיש שהמטרה של חדר ההגיגיות היא להחזיר את גולדי לישראל."

"אבל גולדי היא אימא של עומר!" אמרה איילת.

"כן, אבל עומר לא ידע את זה. הוא רק ידע שהוא גר לבדו בבית מוזר עם אימו המבוגרת והמוזרה. הוא לא ידע שהיא גולדי."

"והם הצליחו להתחמק מהסוד?" שאלה איילת.

"הם היו יכולים לנסות," ענה הילל, "עומר צדק. הם היו עמוק בבוץ. לאחר שגם אחותו הקטנה של אילון התגלתה כקוסמת, ואפילו מוצלחת יותר ממנו, ואילון גילה שהפטרונוס שלו, הדבר שאמור לסמל את נפש האדם המטיל את הלחש, הוא מקק, ולאחר שאילון הרגיש חסר ייחוד כלשהו, כאילו אין דבר שהוא טוב בו יותר מאחרים, ולאחר שהמנהל החדש של עפלים התנהג כמו אחד משליחיה של מרים חילא, ולאחר שחיליק המשיך להשתולל, וציוניו של אילון ירדו, והמורים התייחסו אליו כאל עול, ואבא של מוחמד עלה על מערכת היחסים הסודית של אילון ומוחמד..."

"סודית?" שאלה איילת.

"כן," אמר הילל, "אילון ומוחמד חששו שאם מישהו ידע על הנטייה המינית שלהם הוא יתייחס אליהם רע, והם גם ככה חשו שהם עלובי החיים, הדחויים והמסכנים של בית הספר. לכן אף אחד לא ידע על כך. אבל מוחמד היה מדבר בשנתו על אילון, ובאחת החופשות אביו של מוחמד שמע על כך ולכן העביר את מוחמד לבית ספר לקוסמים בירדן. בגלל סיבות פוליטיות, מוחמד לא יכול לחזור לישראל. אילון היה שבור כשגילה על כך. הוא היה מרוסק לרסיסים. הוא צרח בכאב ונשכב במיטתו בתסכול, מרגיש שהעולם שלו מתפורר סביבו. עומר, חברו הטוב, רצה לשמוע מה יושב על ליבו של אילון."

"והוא סיפר לו?" שאלה איילת, מרותקת.

"כן, אילון הרגיש שאין לו מה להפסיד," אמר הילל, "והוא התחרט שנייה לאחר מכן כשראה את תגובתו של עומר."

"איך עומר הגיב?"

"הוא היה בהלם. גם את היית בהלם אם היו מספרים לך דבר כזה. אילון, כמובן, פירש זאת באופן שגוי. הוא הרגיש שאין לו סיבה להישאר חי. אין לו חברים, אין לו אהבה, המשפחה שלו מתלהבת מאחותו הקוסמת כשהוא האח הדכאוני עם הציונים הנמוכים..."

"זה נשמע רע," אמרה איילת. הילל ראה דמעה קטנה מאיימת לצאת לה מהעין, "אבל אילון לא התאבד, נכון? עובדה שהוא עדיין איתנו..."

"הוא רקח לעצמו שיקוי אנקה ושתה אותו," אמר הילל, "כי הוא חשב שזה שיקוי רעיל. הוא לא ידע שתעמוד בפניו הבחירה אם לגלות את הסוד או לא."

"והוא בחר לגלות את הסוד למען חבריו ומשפחתו?" שאלה איילת.

"לא," אמר הילל, "הוא בחר לגלות את הסוד כי חשב שמוות ללא ייסורי מצפון ודאגה לעולם החיים הוא מעשה רמאות, כלומר, מלכודת. כשהציבו בפניו את הבחירה הוא חשב שעובדים עליו ושמצפה לו גהינום נצחי, ולכן הוא בחר בחיים."

"הוא לחלוטין איבד את האמון בבני האדם," אמרה איילת בחרדה.

"וכשהתעורר הוא מצא את עצמו בבית החולים נחושתן בירושלים, בית חולים לקוסמים," אמר הילל, "שם משפחתו, חבריו וראש הבית שלו היו ודאגו לשלומו. היחיד שידע שאילון התאבד היה עומר, הרי הוא מצא את אילון ללא רוח חיים בינשופיה מיד לאחר שדיברו. הוא לא גילה על כך לאיש."

"אז איך אתה יודע שאילון התאבד?" שאלה איילת.

"בחייך," אמר הילל, "אני מכיר את אילון מלמד. אני יודע איך הוא פועל. אני גם יודע שהוא נפל קורבן למניפולציות של ישראל רהב. בכל הסיפור הנוראי הזה, המנצח הוא ישראל רהב."

"ומה קרה אחר כך?" שאלה איילת.

"קודם כל, בבית החולים עומר פגש את מרים חילא שעוברת טיפול תרופתי בבית החולים באופן קבוע. שם היא סיפרה לו את הצד שלה, שישראל שיכנע אותה בצדקתו מזמן ושחיליק לא קשור אליה. הוא פועל על דעת עצמו."

"חיליק הזה מלחיץ," אמרה איילת.

"ובנוסף, כשאילון השתחרר הוא החל לחוות את כל הסיוטים האיומים שאני חוויתי, וכמוני גם כל מי שלוקח חלק בכוח הקסם היהודי," אמר הילל, "אבל החלק המשמעותי ביותר בעיניי היה ששוב כוחי נחלש, כי אילון גילה את הסוד וחלק מהכוח עבר אליו. הפעם היה לי קשה לגלות במי מדובר, אך גיליתי במהרה שמדובר באילון כשהוא ניסה לשלוח לעומר מכתב בדואר ינשופים על כך שאילון לא עומד בכל הסיוטים והזוועות שמוחו שולח לו בגלל הסוד, משהו עם 'הכל פנטסטי' ועם 'לקחת משהו ששייך לי'. אבל הטלתי עיקוב על דואר הינשופים, וכל דואר הקשור לסוד איכשהו מגיע אליי. ואז יצרתי קשר עם אילון. הילדון ההוא מת מפחד כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה, והוא היה מזועזע כשסיפרתי לו שהכל היה מתוכנן מראש על ידי ישראל ומרים."

"גם מרים?" התפלאה איילת.

"ישראל שיכנע אותה להצטרף אליו לבסוף," אמר הילל, "הם לא מבינים שהם מעבירים את כל אותם תלמידים מסכנים מסכת ייסורים."

"אני חייבת לומר שיש לך טעות," אמרה לו איילת, "אתה לא גילית את השם של אילון מדואר הינשופים. אתה גילית על כך כי אני סיפרתי לך."

הילל חייך. "כבר הגענו לחלק שבו את נכנסת לסיפור?" הוא שאל.

"בהחלט," ענתה איילת, "במקום שירות צבאי שירתתי במוסד, די מהר נחשפתי לכל הקטע של השדים ששמרו על קשר הדוק עם הקוסמים היהודים, אלא שזה נשכח מלב הקוסמים הישראלים כי שדים לא יכולים להיכנס לארץ ישראל. שדים לא יכולים להיכנס לארץ ישראל! איך לא חשבתי על זה קודם?!"

"בואי נסיים את הסיפור קודם," אמר לה הילל.

"טוב, אני ארשום את זה," אמרה איילת והוציאה פנקס ועט. היא שירבטה משהו במהירות ושבה לספר.

"אז את השד הידידותי, יוסף שידא, הכרנו תמיד. הוא סיפר לנו שהוא מוטרד כי אנשים מתחלקים ביניהם בכוחה של היישות האפלה ביותר, ושהשמועה מספרת על הילל בן שחר שהצית עניין מחודש במאה השנים האחרונות בכוח. ואז זימנתי אותך אליי למשרד לבירור קטן, אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו? היה לי שם בדוי, ואפילו אותו היה אסור לך לדעת."

"כן, קראתי לך ש' שזה קיצור של שיר," צחק הילל.

"אז הפגשתי אותך עם יוסף שרצה לראות אותך, ורק אחר כך דיברת עם אילון המסכן. העברת לו את המידע של יוסף, שהדרך הידועה להיפטר מהכוח היא לאכול את השרביט ביום ההולדת העברי כי..."

"נו, כבר שכחת? רק לפני כמה ימים יוסף הסביר לנו למה," אמר הילל, "אבל זה לא חשוב. הקטע הוא שאנחנו היינו בחודש אלול, ויום ההולדת העברי של אילון הוא בסיוון. כלומר, על אילון היה לחכות תשעה חודשים, שהם כל שנת הלימודים. בשנה ההיא, 2018-19, אילון היה בכיתה י'."

"זו השנה הנוכחית," העירה איילת.

"נכון, אם כי בעוד איזה שבוע תתחיל שנת הלימודים הבאה ואילון יהיה בכיתה י"א! הם גדלים כל כך מהר!" התלהב הילל, "בכל מקרה, הקאץ' היה שאכילת השרביט תגרום להימחקותו של האדם מעולם הקוסמים, כלומר הוא יהפוך למוגל, לא יזכור שהיה קוסם אי פעם והקוסמים לא יזכרו את קיומו. יוסף אמר לנו שכדי להחזיר את הכוח לבעליו בדרך שאינה כוללת מחיקה טוטאלית, עלינו להיפגש עם הבעלים בעצמו, ואז גייסנו משלחת."

"ניר אליהו, עומר לוי, רומי אופיר שהייתה המדריכה של עומר בעפלים, אתה, אני, שת לוינסקי, דודו מזרחי ועדנה סגל-שפירא," אמרה איילת, "נבחרת מנצחת."

"ואז נסענו לנ.צ. שניתנה לנו ששם אמור להיות הבעלים למרות שחיליק ניסה משום מה לעצור אותנו מלהגיע לשם," המשיך הילל, "ואז פגשנו את כל השדים האלה... לילית, נעמה, עזאזל, קורידון השד-ליצן הסהרורי והפסיכופת, בעל זבוב, קטב מררי וכמובן אשמדאי בכבודו ובעצמו, הבעלים של הכוח. זה התחיל בזה שאשמדאי פיזר אותנו לכל עבר, עומר נפל לים ופגש את שרו של ים בכבודו ובעצמו ואת נעמה שסיפרו לו את כל הסיפור על אשמדאי ושלמה המלך, אני ואת נלחמנו בבעל זבוב, ניר היה שבוי אצל אשמדאי, רומי התעמתה עם אדני שדה ודודו ושת נחטפו על ידי לילית. מצחיק שמי שחילצה את כולנו בסוף הייתה עדנה."

"ואילו זוועות הם העבירו אותנו," נחרדה איילת, "הם שיחקו לנו עם המוח, אחרי שאשמדאי אמר לנו שהיחיד שיודע כיצד להיפטר מהכוח בלי לשכוח זה בניהו בן יהוידע בעצמו. כדי למצוא אותו הגענו למלון טראגוב, שזה חדר עינויים של נעמה וקורידון שמטרתו לגרום לאדם לבטוח בשד ולא לבטוח באדם. כך הם הפכו את עומר מילד חייכן ומלא חיים לילד כבוי, מדוכא ורגיש. וחוץ מזה היינו גם בבית של קורידון, שגם שם ניסה לשחק לנו במוח. מזל שבניהו קירקע אותו לבית שלו, כי אם הוא היה ממשיך לטייל בקרקס הנודד שלו, אנשים היו מסתכלים עליו... ואתה יודע מה קורה כשמישהו מסתכל לקורידון בפנים."

"מה שקרה לרומי, הקראש של עומר, מי שהצילה את החיים שלו והפכה לאישה חסרת שפיות כלשהי בגלל קורידון, השד-ליצן הנורא," נזכר הילל, "והיום היא מאושפזת במוסד לחולי נפש של המוסד... ועומר שנעלם איכשהו ברגע שחזרנו לארץ."

"אז עכשיו אני יכולה להגיד?" שאלה איילת.

"אבל לפחות אני ואת הפכנו לזוג," אמר הילל בחיוך מבויש תוך התעלמות ממה שאיילת אמרה, "ושת, דודו ועדנה עובדים עכשיו על... לא יודע, איזשהו פרוייקט, וגיליתי את השם האמיתי שלך, וכמובן שגילינו איך אפשר להיפטר מהכוח," אמר הילל, "פגשנו את בניהו בכבודו ובעצמו וגילינו שצריך לכרוך סביבך שורש של אדן שדה שסביבו מושחלת טבעת קסם והכוח יספג בו, כך אני נפטרתי מהכוח, כך גם אילון וישראל עשו, וכך נהג כל מי שהיה לו חלק בכוח. ואת כל זה החזרנו לאשמדאי, שורש של אדן שדה. ועכשיו הכוח חזר לאשמדאי, וסאגת הקסם היהודי הסתיימה. אה, וכמובן, כל הקטע המוזר הזה של הטבעות שהראו לנו שם ביער הגשם... מסתבר שהדבר הזה נוח יותר משרביטים. אולי נעבור כולנו משרביטים לטבעות קסם? טוב, וזהו, עכשיו אנחנו פה, נוסעים הביתה לאחר שהבאנו לאשמדאי את הכוח שלו בחזרה. הגענו להווה... הסיפור נגמר. אז למה אני עדיין לא מצליח להבין איפה עומר?"

"זה מה שניסיתי לומר לך!" אמרה איילת, "שדים לא יכולים להיכנס לארץ. מה אם עומר שד? מה אם הוא הבן של אשמדאי, וזה מה שמנע ממנו להיכנס?"

"כלומר, בזמן שגולדי הייתה בתיבה, היא לא הייתה בהריון מישראל אלא מאשמדאי?" שאל הילל, "אז איך עומר נכנס לארץ?"

"עומר נולד בארץ," אמרה איילת, "והוא גם רק חצי שד. אולי הוא ספג חלק מהתכונות של השדים?"

"ואם לא, אם הוא הבן של ישראל, אז אולי העובדה שגולדי ההייתה בהריון דווקא שם השפיעה על עומר?" שאל הילל, "אם ככה, זה אומר שכשטסנו מדרום אמריקה לישראל הוא נפל-"

"-בים," אמרה איילת, "זה אומר שהוא טבע?"

"אני לא בטוח," אמר הילל, "הרי זה כבר קרה פעם אחת, שעומר נפל."

"ואז הוא הגיע אל מתחת לים ופגש את רהב, שרו של ים... מה אם זה קרה שוב?" נלחצה איילת.

"מה, את מתכוונת לדבר הראשון שקרה לנו כשהגענו לדרום אמריקה?" שאל הילל, "כשכל אחד עף למקום אחר?"

"כן, אני ואתה פגשנו את בעל זבוב, רומי פגשה אדן שדה, ניר את אשמדאי... אז עומר פגש את רהב ואת נעמה, כי עומר פשוט נפל למים. אם זה קרה לו פעם אחת זה יכול לקרות לו שוב."

"אז למה הוא לא יוצר איתנו קשר איכשהו?" שאל הילל, "למה הוא לא שלח פטרונוס או-..."

ואז זה היכה בהם.

"הפטרונוס!" הם אמרו בו זמנית.

"הפטרונוס של הקיפוד שראינו ברגע שחזרנו לישראל!" הרחיבה איילת.

"אבל איך זה יכול להיות? הרי עומר בעצמו סיפר לי שהפטרונוס שלו זה לברדור..." הרהר הילל.

"נו באמת, לפעמים יש לי תחושה שאני המכשפה ואתה המוגל," אמרה לו איילת, "פטרונוס יכול להשתנות אם האדם משתנה, ואחרי הזוועות שעברו על עומר ביער הגשם, אחרי שקורידון גרם לו לאבד את האמון באנושות, אחרי שקורידון ליטרלי גנב את השפיות של רומי, אני חושבת שזה מצדיק שינוי של פטרונוס."

"מסכן, לחוות דבר כל כך נורא בגיל כל כך צעיר," אמר הילל, "אז הכל מסתדר עכשיו... אנחנו רק צריכים לבדוק שאנחנו צודקים."

"נברר את זה ישר כשנחזור למטה שלי במוסד," אמרה איילת, "למה שלא ניסע לשם ישר עכשיו?"

צלצול מוזר נשמע מדש גלימתו של הילל.

"היי, זה הטלפון הסלולארי שקנית לי," הוא אמר, "למי כבר יש את המספר שלי?"

"אממ... לעומר, לרומי, ניר, שת, דודו, עדנה..." החלה איילת למנות אנשים.

"טוב, הבנתי," אמר הילל והביט על צג המכשיר, "זה ניר מתקשר אליי."

"הלו ניר?" הוא ענה למכשיר, "מה?... כן, מדבר... כן, אני זוכר אותך... מה?!"

הילל נהיה לבן.

"הילל! הכל בסדר?!" איילת נבהלה.

"מה?! מ-מתי?! איך?!" הוא צעק.

"הילל! מה קרה?!" צעקה איילת גם היא.

"אני- אני- אני וש' בדרך. את זוכרת את ש', נכון?" שאל הילל, ולאחר שקיבל תשובה אמר, "יופי, אנחנו באים הכי מהר שאנחנו יכולים."

הילל החזיר את המכשיר לכיסו.

"קח אותנו לעפלי"ם!" הוא צעק לנהג.

"אני צריך פקודה ישירה מהמפקדת," אמר הנהג כשהתכוון לאיילת.

"מה קרה? מי זו הייתה?" שאלה איילת.

"שרית גורביץ', היא פגשה אותנו כשגייסנו את ניר ועומר למשימה ביער הגשם," אמר הילל, "והיא אמרה ש..."

"מה קרה?" שאלה איילת.

"משהו רע, משהו מאוד רע," קולו של הילל נשבר.

"קח אותנו לעפלי"ם," אמרה איילת לנהג והוא שינה את כיוון הנסיעה לעבר דימונה.

"עכשיו תנשום לאט, תירגע ותספר לי מה קרה," אמרה איילת.

הילל בלע רוק. "חיליק," הוא אמר באיטיות, "בזמן שאנחנו נוסעים לנו... הוא... הוא משוגע לגמרי. הוא טרוריסט. הוא... הוא..."

"מה קרה?" שאלה איילת, חוששת מהגרוע מכל.

"אחרי שהלכנו, אני ואת, אחרי שהבאנו לאשמדאי את השורש ואשמדאי לקח את כל הכוח בחזרה, אחרי שחשבנו שהשכנו שלום בין השדים לבני האדם," אמר הילל, "חיליק, הוא... הוא לקח מאשמדאי את כל הכוח לעצמו."

"הוא מה?!" צעקה איילת והנהג בלם בפתאומיות את הרכב.

"תמשיך לנסוע, מוריס! אל תעצור! פול גז עד לעפלי"ם!" פקדה איילת על הנהג.

"אני חייב למצוא עבודה אחרת," מלמל הנהג לעצמו, שכנראה נקרא מוריס.

"איך אתה יודע?" שאלה איילת את הילל.

"אז זהו, ש..." החל הילל לומר, "עכשיו שרית התקשרה אליי... חיליק חטף את גל ואחינועם."

"מה?!" צעקה איילת, "שני התאומים המתוקים של ניר וליטל? בני כמה הם בכלל?"

"רק כמה שבועות," אמר הילל, "ניר וליטל ניסו לעצור אותו, אבל הקללות הממיתות שהם שלחו לעברו מטבעות הקסם שלהם לא פגעו בו בכלל, והוא אמר להם שהוא ניצח את אשמדאי, הוא בן אלמוות, הוא יודע את הסוד... הוא גם לקח את כל האנרגיה הקסומה של בית הספר והשאיר את ניר וליטל מעולפים... שרית מצאה אותם והתקשרה אליי דרך מכשיר הטלפון של ניר. היא זכרה אותנו עוד מאז... שני המוסדניקים. רואה? מזל שבאנו לשם."

"מזל שבאנו לשם?" שאלה איילת בחוסר אמון, "מזל שבאנו לשם?! אתה קולט איזו מפלצת נוצרה עכשיו? אם לא המסע הזה, לא היינו מגלים את הדרך להחזיר את כוח הקסם לאשמדאי וחיליק לא היה יכול לקחת את הכוח. מה רע בזה שאנשים ידעו את הכוח?!"

"כי אז אילון היה אוכל את השרביט שלו ולעולם לא היינו מודעים ל-" החל הילל לענות.

"אז מה?!" צעקה איילת, "אז מה אם לא היינו זוכרים אותו?! מסתובב בינינו אדם עם יכולות חזקות יותר מכל הקוסמים יחד! הוא הפר את השלום בין בני האדם לשדים! שילוב של אדם נורא שכזה עם כוח כל כך אדיר... מחר העולם כולו הולך להשתנות. מה שישראל, גולדי ואתה חששתם ממנו קרה. אתם חייבים לשתות שיקויי אנקה! כולכם! למען עתיד האנושות!"

"אבל-" אמר הילל.

"אני יודעת, הסיוטים והזוועות והקשיים שמלווים בכוח הזה קשים מנשוא, אבל למען האנושות כולה..."

"מה שווה לעזור למען האנושות כולה, אם האנושות כולה הולכת לסבול כי היא מנסה לעזור לאנושות כולה? אין כאן עזרה בכלל," אמר הילל, "וחוץ מזה, לא בטוח שנבחר בכוח. זו בחירה שעשינו בעבר, אבל עכשיו... אולי נבחר למות... חייבת להיות דרך אחרת לעצור אותו."

ארבע עשרה שנים לאחר מכן

"יום נישואין שמח," אמר הילל ונשק ללחיה של איילת, אשתו. הם השיקו כוסות יין במסעדה ששבה ישבו.

"יום נישואין שמח," היא ענתה לו, מאושרת וקורנת כמעט כמו ביום חתונתם.

הם כמעט ושתו מכוסות היין כשצלצול נשמע מאצבעה של איילת.

"אוי, זו בטח הבייביסיטר," אמרה איילת וצחקה במבוכה והצמידה את הטבעת הכסופה שענדה אל אצבעה לאזנה.

"כן תמר," היא אמרה, "בסדר, אז תני לה בקבוק והיא תירדם. אני מכירה אותה. מה עם נגה? נרדמה כבר? מצוין, תודה, ביי ביי."

איילת הרחיקה את הטבעת-טלפון הזו מאצבעה. "תמיד יודעת מתי להפריע," היא צחקה במבוכה, "רואים שהיא הבת שלך".

"אם כבר היא ירשה את זה ממך," עקץ הילל בחזרה, "אבל עזבי את זה... אני כל כך מאושר, בזכותך, בזכות שתי הבנות שלנו, בזכות הקריירות שלנו והחיים המשותפים שלנו בשנים האחרונות, בזכות המצב הנפלא שאנו נמצאים בו!" הוא אמר.

"אל תיסחף, הילל," צחקה איילת והניחה את כוס היין שלה על השולחן, "זוכר איך הגבנו כשרק שמענו שחיליק הוא הבעלים של כל הכוח היהודי?"

"רצינו להפיל אותו," צחק הילל, "אוי, אילו רק ידענו על כל הטוב שהוא יגרום לנו, למדינה, לעולם..."

הם השיקו כוסות ושתו את היין, כשמחוץ למסעדה השתוללה סופת שלגים קלאסית לחודש אוגוסט. עשרות מחוסרי הבית שהשתוללו מחוץ למסעדה ונאבקו על מזון עם חולדות רחוב הכינו את עצמם לעוד לילה קפוא שיקפח את חייהם של רובם, וכל זה רק כי סירבו לענוד את הטבעות המטופשות האלה לפני כל כך הרבה שנים...

ברמת העיקרון זה התחיל בתור תקציר של כל עלילת הפאנפיק, וזה נגמר בהתקדמות עלילתית משמעותית.

ברכות! אם צלחתם את כל הפיקצר הזה, אתם בשלים ומוכנים לקראת צמד הפאנפיקים שיסיים את הסדרה, ושניהם יצאו בקרוב... הירשמו כמנויים לפאנפיק "כוח הקסם היהודי" לעדכונים נוספים שיבואו בהמשך.