קצת אחרי הסוף

"הוא יסתדר," אמרה ג'יני להארי כשהביטו ברכבת האקספרס להוגוורטס, עליה נסעו בנם בכורם ג'יימס פוטר, וגם אלבוס פוטר אחיו הצעיר נסע עליה בפעם הראשונה.

הארי חייך. הצלקת לא כאבה לו כבר תשע עשרה שנים. הכל היה טוב.

הרציף התחיל להתרוקן. רון, הרמיוני וג'יני פנו לחזור לעולם המוגלגים. אבל הארי נשאר לעמוד שם.

"הארי? הכל טוב?" שאלה ג'יני בדאגה, "למה אתה לא בא?"

תחושתו של הארי הייתה משונה ביותר. איך הוא יבטא אותה במילים לאשתו?

"אני לא יודע, אני..." החל הארי לומר.

"נו, אל תגיד לי ששוב התחילה לכאוב לך הצלקת," התלוננה הרמיוני, "הוא רון, הולכים."

"מה? אה, כן, הולכים," ציית רון אחר אשתו והם חזרו לעולם המוגלגים, משאירים את הארי וג'יני לבדם.

"נו, הארי? אתה בא?" שאלה ג'יני.

"אני מרגיש שאם אעבור דרך השער יקרה משהו נורא," נחרד הארי, "כאילו כל מה שבניתי מאז יומיים לפני יום ההולדת האחד עשר שלי יהרס."

"מה קרה ביום הזה?" שאלה ג'יני.

"29 ביולי 1991, היום בו קיבלתי את המכתב להוגוורטס," זכר הארי, "הדרסלים לא נתנו לי לפתוח אותו. בהמשך הגיעו כל כך הרבה מכתבים שנאלצנו לברוח מהבית... בסוף, ביום ההולדת האחד עשר שלי, האגריד מצא אותי."

ג'יני חייכה. "אתה מתחיל להישמע כמו אלבוס," היא צחקה, "כשתרגיש מוכן תבוא."

היא עברה דרך השער משאירה את הארי לבדו. הוא נשם נשימה עמוקה. מאיפה הגיע הפחד הילדותי הזה פתאום? הרי אין אוכלי מוות, אין איזשהו איום ממשי...

הארי עבר דרך השער בחזרה לעולם המוגלגים, וראשו נחבט במשהו קשה.

"קום!" הוא שמע קול נוסטלגי צועק. למה הכל חשוך פתאום?

"קום! אתה צריך להכין ארוחת בוקר!" הוא שמע את זה שוב. הוא פקח את עיניו באיטיות. המקום בו הוא מצא את עצמו היה כל כך מוכר. הוא הרגיש קורי שינה סביב עיניו, וכשניסה לנקותם הוא גילה שאלה קורי עכביש. הקורים עטפו אותו והיו גם על התקרה הנמוכה של הארון מתחת למדרגות בו הוא היה.

רגע, ארון מתחת למדרגות? איפה ג'יני? איפה רון והרמיוני?

"הארי! מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?!" צעקה הדודה פטוניה. הארי יצא מהארון ששימש לו כחדר וניגש בעצלתיים למטבח. בכל צעד שעשה, החלו הזכרונות מהשנים האחרונות להיעלם.

הוא שבר ביצה לתוך המחבת. "חלמתי חלום כל כך מציאותי..." הוא מלמל, "עם קוסמים, ועם-"

"-תפסיק לדבר שטויות, ילד! אין קוסמים! עכשיו אתה צריך להכין לנו ארוחת בוקר!" צעק עליו דוד ורנון.

"משהו חדש בעיתון?" שאלה אותו דודה פטוניה.

"היום שלושים ואחד ביולי, אלף תשע מאות תשעים ואחת," אמר ורנון, "ואת יודעת מה זה אומר..."

זה אומר שהיום יום הולדתו האחד עשר של הארי. אבל אין בקתה בלב ים ואין האגריד.

"זה אומר שהיום יגיעו הנציגים מהרשות לבטיחות בדרכים, לא?" שאלה פטוניה, "להסביר לנו להיזהר מתאונות דרכים."

"מה? למה?" שאל הארי בבלבול.

"מאז שלילי ובעלה המופרע מתו בתאונת דרכים, פעם בכמה חודשים מגיעים נציגים ממשרד התחבורה להסביר לנו על בטיחות בדרכים," אמרה לו פטוניה בחוסר סבלנות, "עכשיו תפסיק לרחף ותמשיך לבשל. איך הצלחת לשכוח דבר כזה? הם באים אלינו רק בגללך!"

אז ההורים שלו באמת מתו בתאונת דרכים... הארי הרגיש דמעה קטנה שזולגת מעינו לתוך המחבת, דמעה שעדיין מתקשה להאמין שכל עולם הקוסמים הוא בסך הכל חלום.