האויב האחרון

שם: האויב האחרון

דירוג:PG13

שיפ: הארי/ ג'יני, לילי/ ג'יימס, רמוס/ טונקס.

תקציר מלא: AU. וולדמורט חזר. בעוד מסדר עוף החול מתאסף בשנית לקראת המלחמה הצפויה, בצד השני של העולם לילי וג'יימס פוטר מתעוררים לגלות שחיו את ארבע- עשרה השנים האחרונות כמוגלגים ללא שום זיכרון מחייהם הקודמים. הם חוזרים לאנגליה כדי להתאחד עם הבן שלא ראו במשך ארבע- עשרה שנים, וכדי לגלות מה באמת קרה בליל ה-31 באוקטובר, 1981.

הערות: למי שלא בקיא במושגים, AU זה קיצור של  Alternative Universe כלומר מציאות אלטרנטיבית. בקיצור, "מה היה קורה אם..."

קריאה מהנה (:

פרולוג

קול פקיקה הפר את דממת היער. אדם הופיע בין העצים, כאילו הערפל הקר שבין הגזעים נפח בו חיים. הקיץ כבר כמעט הגיע, ובכל זאת הלילה היה קר, כאילו העונות עצמן ביקשו להבהיר שזהו לא רק עוד לילה – שהלילה הזה הוא תחילתו של עידן גורלי.

האדם, גבר גבוה ורזה, צעד לעבר הבית שבין העצים, עד שרגליו כשלו והוא נאלץ להנמיך את עצמו למצב ישיבה. נשען בגבו על הגדר הרעועה, הוא התאמץ לנשום. אוויר היער היה צלול ונקי, ובכל זאת זה הרגיש כמו לנשום עשן. פחד, כעס ושנאה הכבידו על חזהו. הוא לא הצליח להפנים את אירועי הלילה – הוא לא רצה להפנים.

אלומת אור חתכה את הערפל, מסנוורת את האיש, שהרים יד גרומה להגן על עניו.

"מי שם?" קרא קול מוכר מתוך האפלה.

"זה רק אני," הוא השיב בצרידות. הוא קיווה שקולו לא ירעד, אבל הוא לא הצליח לשלוט בזה.

"רך כף?" חברו הוותיק אמר בדאגה, מנמיך את שרביטו. "אתה לא אמור להתעתק. מה קרה? זה הארי?"

סיריוס ניסה להעיר הערה מחוכמת על כך שרמוס תמיד דואג שלא לצורך, אבל לא הצליח לגרום למילים להסתדר בסדר הנכון.

"בוא נדבר בפנים," הוא אמר לבסוף, קם על רגליו. רמוס הוביל אותו פנימה בלי לשאול שאלות.

הבית הישן של הוריו של רמוס נשאר בדיוק כפי שסיריוס זכר אותו מימי נעוריו, חמים ונוח. הוא ידע שחברו לא יכול להרשות לעצמו להיות בררן, ובכל זאת לא הצליח להבין איך הוא יכול לחיות בבית בו גדל, שהיה מלא בכל כך הרבה זכרונות, כואבים ונעימים גם יחד. זה היה הבית בו הוריו של רמוס גידלו אותו באהבה, אבל גם הבית מתוכו נלקח כילד וננשך, ובו הם הסתירו אותו מהעולם במשך כל שנות ילדותו.

"תה?" רמוס הציע. הוא לבש חלוק בית וסירק את שיערו החום באצבעותיו בעודו מניח את הקומקום מעל האח שבמטבח. סיריוס הבין פתאום שהשעה הייתה לפנות בוקר.

"בעצם, יש לך משהו חזק יותר?"

רמוס נטש את הקומקום בלי לשאול שאלות, מזמן בקבוק וויסקי אש מאחד הארונות ומוזג את תוכנו לשתי כוסות זכוכית. אחת מהן ריחפה לעבר סיריוס, ורק כשהוא אחז בה הוא הבין שידו רועדת. הוא כילה את המשקה בלגימה אחת ופנה לבחון את הבית בחיפוש אחר דבר מה שישכיח את עצבנותו. זה רק החמיר את המצב. שולחן האוכל העמוס עיתונים, האש הבוערת באח, הספר הפתוח והשמיכה שעל הספה שבסלון, כל אלה כמו צרחו את הביתיות של המקום, וביתיות היה משהו שהיה מאד זר לסיריוס מאז שברח. היא גרמה לו להרגיש כמו פולש.

"רך- כף, תספר לי מה קרה," רמוס ביקש, זהיר ורך כתמיד. סיריוס רק יכול היה לתאר לעצמו כמה הופעתו מדאיגה, עומד לו באמצע המטבח ומסתכל סביב כאילו נפל מהירח.

הוא אמר, "וולדמורט חזר."

כל הצבע אזל מפניו של רמוס. כעת היה תורו לגמוע את שארית המשקה שלו בלגימה אחת.

"אתה בטוח?" הוא שאל, למרות שזו הייתה שאלה טיפשית – זה לא היה נושא לבדיחות.

סיריוס הנהן בכבדות. ואז, באיטיות, התחיל לספר לרמוס הכל; כיצד התגנב להוגוורטס כדי לצפות במשימה השלישית, כיצד התחיל לפחד כשהארי והמתמודד השני מהוגוורטס לא נראו יוצאים מהמבוך, כיצד הארי הופיע לבסוף, נושא את גופתו של התלמיד השני. ואז, ליבו דופק בעוצמה, סיפר את עדותו של הארי – כיצד זנב תולע רצח את התלמיד השני, כיצד וולדמורט צעד מתוך היורה, ואז אתגר את הנער לדו קרב, יודע שאין לו שום סיכוי מולו. אז הוא הגיע לרגע בו דמויותיהם של לילי וג'יימס הופיעו, וקולו נשבר. רמוס צנח לתוך כיסא קרוב.

"איך שהוא הם עזרו לו לברוח," סיריוס סיים את הסיפור, בוהה לתוך הכוס הריקה. "הם דיברו אליו..." הוא העביר את ידו על פניו, מפציר בעצמו לא להתפרק. "בכל אופן, הוא בהוגוורטס עכשיו. מדאם פומפרי אומרת שהוא יהיה בסדר."

רמוס הנהן, למרות ששניהם ידעו שזה לא לחלוטין נכון. כנראה שהארי לא יהיה בסדר – לא בזמן הקרוב.

הם מילאו את הכוסות שלהם ושתו שוב, בדממה. לא היה מה לומר. סיריוס לא ידע מה רמוס מרגיש – הוא הרי חי בעולם ללא מלחמה במשך כל הזמן הזה – אבל בשביל סיריוס זה הרגיש כאילו המלחמה הקודמת מעולם לא הסתיימה. כאילו שתיים עשרה השנים האלה היו חור בזמן, שמצידו השני היה רק עוד כאב. לא היה שלום.

אולי בשביל אדם כמוהו, פושע נמלט, זה לא באמת שינה שום דבר, אולי רק הוסיף עוד כמה שמות לרשמית האויבים שלו. אבל בשביל הארי זה שינה הכל. והוא, שביום שנולד נשבע להגן עליו תמיד, הוא שנכשל לקיים את שבועתו, לא היה מוכן לקבל את חוסר הצדק שבכל זה. זה לא היה הוגן, שאחרי שלילי וג'יימס הקריבו את חייהם כדי להביס אותו, וולדמורט יזכה להמשיך לחיות. זה לא היה הוגן שהארי נכלא לכל זה.

"לא היית יכול לעצור את זה," רמוס אמר, כאילו קרא את מחשבותיו. מאז ומתמיד הוא ניכן בכישרון לדעת בדיוק מה עובר בראשו של סיריוס.

"זה לא מכפר על זה," סיריוס השיב בטון אפל, מסיים את המשקה השלישי שלו. הוא לא ידע כיצד להכיל את האשמה ואת השנאה העצמית. הוא אכזב את הארי שוב. הוא שוב לא הצליח להגן עליו, שוב הותיר אותו להתמודד עם הכאב והפחד לבד.

רמוס פתח את פיו לומר משהו מעודד, לנסות להשקיט את ייסורי המצפון של חברו בעזרת ההיגיון הבלתי נלאה שלו, אבל סיריוס לא רצה שינחם אותו. הוא הרגיש שמגיע לו להתייסר, שהוא עדיין צריך להיענש על הטעות הנוראית שעשה כמעט ארבע- עשרה שנים קודם לכן, ועל כל מה שקרה בעקבותיה. הוא לא רצה שרמוס ינחם אותו, במיוחד כי הוא עדיין לא סלח לעצמו על שחשד בו להיות בוגד, לא משנה שהם סיכמו שהעניין נשכח ונסלח. סיריוס לא שכח, ולא סלח לעצמו.

הוא מילא את השתיקה והעביר לרמוס את המשימה שדמבלדור הטיל עליו – לאסוף מחדש את מסדר עוף החול.

רמוס הנהן בנכונות, אך פניו היו עייפות מאד. הוא נראה כאילו הזדקן בעשר שנים בין לילה.

"מוכן לסיבוב השני?" סיריוס אמר במרירות, ורמוס פלט נבחת צחוק.

"כן, יפה מצידו לתת לנו ארבע- עשרה שנים לנוח."

שניהם צחקו, למרות שזה לא היה מצחיק.

"הלוואי שלילי וג'יימס היו פה," סיריוס פלט בעצבות. מאז שהארי סיפר שראה אותם הוא לא היה מסוגל להפסיק לחשוב עליהם.

"נכון," רמוס החזיר, מוזג לשניהם משקה אחרון. השמש התחילה לזרוח, שוטפת את העולם באור כסוף, עצוב. רמוס נראה זקן מאד, וסיריוס פחד לחשוב כמה זקן הוא בטח נראה. הוא היה נותן הכל כדי לחזור לימי צעירותם, לשנות את הכל, או לפחות לגרום לעצמו להעריך את כל מה שהיה לו.

רמוס הרים את כוסו. סיריוס חיקה אותו. "לחיי הארי פוטר."

הם שתו, ואז התכוננו להתמודד עם היום החדש – היום הראשון של המלחמה.

		הפרק הבא