ייסוריי ההתבגרות

בוקר. מחנה החצויים. ביתן אפולו. הדרגש של אפולו.

אני מתעורר. חלמתי שאני באולימפוס, אוכל ארוחת בוקר מעולה וצוחק עם ארטמיס.

אבל אז חזרתי למציאות. אני תקוע בגוף של מתבגר בשם לסטר פפודופולוס. באמת. זה נורא!

החצ'קונים, השומן, השיער, פשוט איכס! אני אל! אני האל אפולו! אמורים לסגוד לי!

'טוב, אתה כבר לא אל' אני אומר לעצמי ואז צועק על עצמי לסתום. 

וויל סולאס נכנס לביתן ושאל אם הכל בסדר ולמה אני צועק, אני מתחמק מלענות. הוא קלט שאני משקר והתיישב לידי, אמר שהוא גם עבר עבר את זה, שזה יעבור. 

עיני מתמלאות בדמעות תסכול והוא חיבק אותי ולחש לי שהגוף שלי מוצף הורמונים ושזה קורה לכולם. זה לא ממש עוזר, אבל אני מוחה את הדמעות, מתרומם מהמיטה והולך לחדר האמבטיה כדי להתכונן לקראת יום חדש.

ברגע שהדלת נסגרת אחרי אני נופל אל הרצפה, מתייפח. אני לא מרגיש כאילו אשרוד כך הרבה זמן. אבל אני צריך להתרומם ולהתחיל מחדש, אבל זה קשה כל כך! כואב כל כך!

אלו ייסורי ההתבגרות.

הארי פוטר התעורר במיטתו שבמגדל גריפינדור. השעה הייתה שש בבוקר והוא הרגיש נפלא. פיהוק קטן, כמה מתיחות, ולמקלחת.

כל הבנים בחדר עדיין ישנו, פשוט יום נהדר.

חוץ מדבר אחד.

כשהארי הביט במראה הוא פלט צווחה שראויה להרמיוני.

על פניו הופיע, ברוב חוצפתו, פצעון אדום ומוגלתי, ומגעיל ביותר.

'זה לא קורה לי.' חשב. 'זה לא יכול לקרות.' מי היה מאמין שלהארי פוטר בעצמו, האחד והיחיד, האיש והאגדה, גיבור עולם הקוסמים, מביסו של וולדמורט, יהיו פצעי בגרות?! מה עשה שזה מגיע לו?!

הוא פלט השתנקות ומתיישב על מכסה האסלה. רון דפק בדלת ושואל:

"הארי? זה אתה שם? הכל בסדר?" הארי לא ענה, אבל פתח את הדלת לכדי חריץ קטן. "הארי, קרה משהו?" הוא חשב לרגע.

"אני יכול לסמוך עליך שלא תספר את שזה לאף אחד?" שאל בחשש.

"ברור שכן הארי! אני החבר הכי טוב שלך!" עונה רון. הארי פתח את הדלת והשפיל את מבטו אל הריצפה. הג'ינג'י הביט בו בשאלה.

"מה קרה? אני לא רואה כלום." אמר.

"יש לי פצעי בגרות" מילמל.

"הארי, אם תמשיך להסתכל על עצמך ממרחק אפס, אתה תשתגע מזה" הטיף לו רונלד. "חוץ מזה, להרמיוני בטוח יהיו פתרונות יצירתיים לפתור את זה. היא בעצמה התמודדה עם פצעי בגרות שהייתה צעירה יותר, אנ אבקש ממנה להראות לך תמונות" הוא המשיך, והארי היישיר אליו מבט מיואש ומאומלל. "חכה כאן, אני אלך להעיר אותה" פקד רון, והארי התיישב על הרצפה. רון והרמיוני הגיעו תוך כמה דקות, והרמיוני נשאה איתה תיק שחור קטן.

"מה זה?" שואל הארי למראה התיק.

"האיפור שלי, יש כאן כמה דברים שיכולים לעזור." חייכה אליו הרמיוני, פתחה את התיק ושלפה משם כל מיני סוגים של מייק - אפ. אחריי רבע שעה הרמיוני סיימה.

"זהו. סיימתי." אמרה הרמיוני ורון שרק בהערכה בזמן שהארי בחן את בבואתו.

"כמעט לא רואים את זה, עבודה טובה 'מיוני!" הוא החמיא.

הארי חשב שזה די מגרד.

אבל אלה יסוריי ההתבגרות.

הפאנפיק הזה מוקדש לכל הנערות והנערים בגיל ההתבגרות, שמתמודדים עם בעיות כאלו ואחרות.

תזכרו תמיד, גם אם הגוף שלכם משתנה, אתם עדיין נשארים אותו הדבר. אל תתפרקו כמו אפולו, ואל תסתתרו או תתאפרו כמו הארי.

האיפור ממש לא בריא לחצ'קונים.

ותזכרו, בסוף זה יעבור.

זה פיקצר חמוד שחברה טובה שלי כתבה, וביקשה ממני לפרסם.

בבקשה תגיבו.