כוכבים

חכו. חכו חכו. יש לזה טוויסט בסוף. למרות שזה נראה לא קשור.

כששמעו עליה, היו מדמיינים אותה עם צמה עבותה של שיער שחור ושמלה לבנה רפויה כמו טוגה, ידייה אוחזות בקשת כסופה שבוהקת לאור הירח. מלכותית, קרה, כראוי למפקדת ציידות ארטימס. כמעט ולא מהעולם הזה.

והיא מעולם לא באמת הייתה שייכת. תמיד הייתה עם רגל אחת בחוץ, תמיד חוזה את הסוף למרות שמכחישה, תמיד יודעת שהאלמוות הוא ארעי, שכל מצב הוא זמני. היא הייתה ביתו של אטלס, הטיטאן שהחזיק את משקל השמים על גופו. וכמוהו, הייתה על כתפיה אחריות עצומה שאף זוג כתפיים אחרות לא היו חזקות מספיק בשביל להחזיק.

עד שהגיע ההיא. כן, יש לה שם, אבל זואי אף פעם לא נתפסה לדברים קטנוניים כאלו. זאת אומרת, תאליה? זה שם מתיימר מדי לחצוי, חזק ככל שיהיה. לשמות יש כוח. אולי זה שמה של תאליה שעשה אותה כזו, עשויה ללא חת, או שאלו היו השנים ברחוב או החיים כעץ. היא אף פעם לא שאלה, אף פעם לא נענתה.

הייתה לה טביעת עין חדה. ישר שראתה אותה ידעה, שהיא הולכת להיות האחת, שהיא תצטרף לציידות ארטימס ותנהיג אותם אחרי שתמות. כן. היא ידעה שתמות. הלכה אל המוות בהשלמה, העיניים פתוחות והלב רחב כי אחרי כל כך הרבה שנים זו רק הרפתקאה חדשה.

היא מתה בשביל ארטימס, בשביל תאליהפרסיאנבתגרוברקונורקלאריס.

היא אהבה את הכוכבים, תמיד אהבה, תמיד השתוקקה לאורם הקלוש המרצד בשולי הראייה. כשמתה, עטורת כבוד שהצילה את גבירתה, זכתה להצטרף אליהם.

אורה ממשיך ללוות ציידות חדשות לדרכן.

לבוב הייתה פעם בעיה, שהתעורר מהעבר והשליך אותו, שלא זכר כלום. יש יתרונות בדף נקי חדש בראש, בייצור זיכרונות הפעם-הראשונה שוב. האפשרות להצטרף לצד שירצה במלחמה.

יש גם חסרונות, אבל הוא לא ידע את זה, כי לא זכר. לא זכר שהיה לו בן, לא זכר שהיו לו אחים. לא זכר שהכי אהב לאכול גלידת פיסטוק. לא זכר מגע שמש על פניו וחפצים בצבעים האמיתיים שלהם, לא כמו הדהויים בטרטרוס.

אבל גם כששכח, תמיד זכר את המראה שלהם: הכוכבים.

הוא תמיד אהב את הכוכבים. מאז שנכלא בטרטרוס, התגעגע אליהם. לאורם הקלוש המתווה את דרכו בחשכה. הוא התגעגע לראות פיסת שמים מנוקדת באורות זעירים.

הוא נתגעגע

לראות אותם

כי זה אומר

שהוא בטבע

במקום חשוך

בנחת.

כשהוא אומר לפרסי ואנבת' למסור דרישת שלום לכוכבים, הוא לא זוכר, לא יודע, שהנכדה שלו הפכה לאחת מהם.

זואי צל ליל.