יום סתיו שגרתי

כולם אהבו את אריאנה דמבלדור. היא הייתה חייכנית ושמחה עד כלאחר שגדלה. בערך מגיל שש, הטלטלות שסחררו אותה מכל עבר הקשו עליה יותר מדי עד שנטשה את החיוך ותקפה את הנוף. היא שנאה לראות את האווירה הנעימה וקיוותה לחושך תמידי והדבר היה הגיוני במצבה. מבעד לחלון בית משפחת דמבלדור נתלה הבד הסתווי הכהה כמפרש בים הגדול. הנוף עורר תשוקה ולהט, מציף אווירה סתווית מתקתקה.
עלי השלכת שעפו ברוח נצנצו ושרו מזמור מיוחד שאלבוס בדיוק למד בבית הספר. הוא היה קוסם מוכשר מאוד כבר בגיל צעיר ואהב להשוויץ בקסמיו בעיני כל - לא כולל מוגלגים כמובן, אותם לא העריך במיוחד. אברפורת' צעק עליו לא פעם על כך שהעלים המזמרים מפריעים לו לטפל בעז ומעצבנים אותה, אך דמבלדור רק צחק והתעלם מבקשתו האילמת להפסיק.
השיער החום הכהה של אריאנה התבדר ברוח הקרירה של הסתיו, גיצים קטנים של שיער ממסגרים את פניה. באותו היום אברפורת' הסתגר בחדרו ושמע מוזיקת רוק מוגלגית, בעוד אלבוס יצא לטייל עם גלרט גרינלוולד ולעשות את הדבר האהוב על שניהם - לרמות מוגלגים. אביהם היה באזקבאן כבר כמה חודשים ורק קנדרה, האם, נשארה להיות עם אריאנה. הנער הצעיר אמנם היה בחדרו, אך אם היה עלול לצאת - היה זה אך ורק כדי להאכיל את העז. אברפורת' אמנם היה צעיר אך קיבל אחריות גדולה, לטפל בחיה. הוא זעף אל כולם אך אל החיה העכברית התנהג בנימוס המתאים. עיזים תמיד היו הצד החזק שלו - למרות שאף אחד מבני המשפחה לא הבין זאת.
אריאנה שיחקה עם האורות, לא בכוונה, עיניה טסו לכל עבר במהירות האור והיא לא ידעה כיצד לעצור זאת. הכוחות שלה התערערו מאז התקיפה והדבר קרה כל יום שני במספר בבית זה. כך היה עוד כשהמצב היה טוב וקנדרה לא נאלצה להטיל לחש לכיבוי האש המשתוללת.
אברפורת' העביר את שאר היום בהתאמנות על קללות מספר תרגול לגילו הצעיר. כשהכוכבים נדלקו, העיניים שלו נשחקו מרוב עייפות והוא שם לב לאחיו שחזר הביתה. הייתה זו הפעם הראשונה שיצא מהחדר בכל היום, גם כאשר אריאנה שפכה בטעות מים מתחת לחור הדלת והשמיכה שלו נרטבה מעט בקצה. "יופי, אלבוס, החלטת לחזור מהפגישה עם החבר הטיפשי שלך?" אברפורת' ירק בבוז.
"הלכת לשחק לך בצעצועים מוגלגים?" אלבוס להג לו, "זה הדבר הכי טוב שתוכל לעשות." הוא אף פעם לא התנהג ככה שאמם הייתה בסביבה; הילד המתוק ותולעת הספרים המהלכת נעלם כאשר לא היה אף אחד מסביב מלבד אחיו. אל אברפורת' הוא מעולם לא טרח להתנהג יפה, תמיד החשיב אותו כצלע הנחותה במשפחה.
"אל תספר לי על שגרת היום שלך!" הילד הממושקף ובעל העיניים הכחולות שענה לשם אברפורת' לא יכל שלא לענות חזרה. הוא העביר את מרבית זמנו במחשבות על המילים שיוכל להחזיר לאחיו שכבר נעשה צפוי, אך הוא לא ניסה להגיד לו זאת, כך הייתה לו התחלה נבונה.
"לך תאכיל את העז שלך, שלא תמות החברה היחידה שלך, טיפש!"
אברפורת' האדים ופנה ללכת לחדרם המשותף, הפעם אחיו עבר את הגבול ועל זה לא רצה להשיב. הוא נכנס למיטה עם השמיכה שהבד בה עדיין שחה מעט במים מהצד וקבר בה את פניו. הוא מלמל לעצמו כמה קללות שלא היו ראויות להישמע בפומבי ונרדם עם האור דולק, בעוד הצעקות והריסונים של אחותו ואמו נשמעים ברקע. למרות כל המאמצים של המשפחה, כך נראה יום שגרתי בבית משפחת דמבלדור.