הוא הלך

משפחת דמבלדור...
הקול המשונה הדהד בי פעמים רבות. משפחת דמבלדור הייתה אחרת, היא הייתה שונה. היה בה משהו מיוחד, משהו קסום, משהו שלא יכולתי להסביר, ואף אחד לא הקשיב לי. 
אתם מבינים, הכרתי את אלבוס עוד מהיותו קטן. היינו שכנים, גרנו אחד ליד השני. אכלנו יחד, דיברנו יחד, שיחקנו יחד... אלבוס בא אלי ואני באתי אליו, היה נהדר בחברתו. 
עם הזמן גדלנו ואריאנה נולדה. אריאנה הייתה חמודה, חומת שיער, עורה לבן ועיניה חומות כאגוז. היא תמיד שיחקה איתי ועם אלבוס כשבאנו אליו, וכולנו נהנו. היינו חבורה - לא, שלישייה - מגובשת וכיפית, למרות הפרש הגילאים בינינו לבין אריאנה, אך לפעמים ראיתי את אבפורת' מסתכל מהצד. הוא מעולם לא היה חברותי. אני לא חושב שהיו לו בכלל חברים, אבל יום אחד ראיתי אותו צופה בנו. הזמנתי אותו לשחק ואלבוס ואריאנה עודדו אותו, אך הוא הלך משם באטיות מכאיבה עם הראש מורכן מטה, השיער החום שלו מתנפנף מצד לצד.
יום אחד, כשאלבוס וכל משפחתו לא היו בביתם, הנחתי שהם יצאו לאיזה טיול קטן - או אפילו לים - הם מעולם לא היו בים - ויחזרו יום לאחר מכן. הסתובבתי וחזרתי לביתי. למחרת הלכתי גם כן לבית משפחת דמבלדור. הם לא היו שם גם באותו היום. אמרתי זאת לאמי, והיא לא הצליחה לתקשר אתם. ידעתי שמשהו קורה. אלבוס לא היה בורח לי ככה.
לאחר פרק זמן ארוך - אני חושב שזה היה בערך חצי שנה - אלבוס חזר אליי. שיערו החום הכהה שקיבל מאביו נצץ בבוהק בשמש. עיניו השחורות כלילה בהקו והביטו סביב, ולבסוף הגיעו אליי. שתי העיניים ננעצו בי, ואלבוס פתח את פיו. קול מרוחק אשר קרא בשם של אלבוס הדהד מרחוק. נבהלתי. רציתי לחבק את אלבוס למרות כל הזמן שעבר, אך לא יכולתי. לא היינו ילדים קטנים עוד. במקום זה דמעות עלו בעיני וצעקתי עליו, והוא קיבל את זה. טרקתי עליו את הדלת, והסתכלתי עליו דרך החלון השקוף באמצע המטבח. תוך שנייה הוא עמד שם, ואני חושב שהוא אפילו לא הלך. "אריאנה מתה," אמר בלחש והשפיל את ראשו. לא שמעתי אותו, אך ידעתי לקרוא שפתיים. דפקתי על החלון בחוזק.
"איך היא מתה?" צעקתי. "אלבוס, תגיד לי!" אבל הוא הלך משם. מאותו היום לא ראיתי אותו עוד.