אין שם לפיקצר

שלווה

בפעמים הנדירות שפלוטארך קיבל קפה, הוא יצא איתו ליער שמחוץ למחוז שלוש עשרה.

היה שקט לגמרי, חוץ מקולות היער, והוא פיזר פירורי לחם לציפורים שצייצו אליו באהדה.

כשקטניס שאלה אותו אם הוא מתכנן עוד מלחמה, התשובה הנסתרת מאחורי דבריו הייתה שבטח שיהיו עוד מלחמות, אבל הוא מקווה שיוכל לחיות ולמות בשלווה לפני שהן יפרצו.

צמיד התקשורת שלו צפצף והוא נאנח לתוך ספל הקפה הריק שלו.

נגמר הזמן שלו לבד.

כוח

קוין תמיד רצתה להיות האחת ששולטת בעניינים.

מאז שנבחרה לנשיאה, לעולם לא נתנה לאדם להתנשא מעליה או להחליט במקומה.

המועצה שמינתה הייתה מורכבת מאנשים שתמיד צידדו בה ותמכו בה, אך כשהעורבני החקיין הגיעה, הקערה התהפכה על פיה וקוין הרגישה שהיא לא שולטת במצב. וזה הרג אותה.

בטקס ההוא, כשהעורבני החקיין כיוונה אליה את החץ, היא הבינה שהמשחק נגמר.

היא מעולם לא הרגישה כל כך חסרת אונים.

שיגעון

אנני קרסטה ידעה שהגבול בין שפיות לשיגעון דק מאוד, ושהיא עצמה נמצאת תמיד בין האזורים. פעם שפויה. פעם משוגעת. שפויה. משוגעת. שפויה. משוגעת. יכול להיות שהכל בסדר, ושלפתע תיפול אל תהומות השיגעון, צבעם כצבע עיניה. היא מכסה את האוזניים, מגינה על עצמה מפני הסיוט, פוקחת עיניים ומגלה שהוא לא שם. פיניק היה היחיד שהצליח לשלוף אותה מתהומות השיגעון, להחזיר אותה אל השפיות. ועכשיו הוא איננו. אנני מכסה את אוזנייה, מגינה על עצמה מהסיוט שלא שם, וקולו של פיניק הצעיר, התינוק שלהם, צוחק באוזנה והיא מתעוררת מהשיגעון כדי לפגוש בעיניו הכחולות כים.

מסכה

סיזר פליקרמן תמיד שם מסכה. מאז שהיה צעיר וממושקף ולעגו לו תמיד בבית ספרו,  היה שם מסכה של רוגע, להסתיר את עצמו מפניהם. גם כשהתבגר שנא שאנשים יראו אותו כפי שהוא, ולכן החליף תכופות את צבע שיערו, את צבע עורו, את סגנון הלבוש.  ואז יום אחד, לאחר שנגמרה המלחמה, הוא סוף סוף הוריד את המסכה וחי את חייו במקום נסתר באמצע היער, כדי שאיש לעולם לא יראה אותו כפי שהוא באמת.

ורדים

פרים תמיד אהבה פרחים. הריח שלהם, ומראם היפה. במיוחד היא אהבה ורדים, כאלה עדינים ויפהפיים. כאשר מישהו בתפר השיג ורד, אולי ליום הולדת, אולי לחברה, אולי ללוויה, ריחו המשכר של הורד נישא לכל אורך הרחוב. כשסנואו הופיע בביתם לראשונה, אהבתה של פרים לורדים התחלפה בשנאה עזה. כיצד מישהו מזרה אימים כל כך, כל כך אכזר, מעז לענוד על דש חולצתו כזה מן פרח עדין וטהור? פעם אחת, בערב שלפני הגמול הרבעוני, קטניס ביקשה מפרים שכשתמות,  היא תדאג שלא ישימו לה ורדים על הקבר. פרים הסכימה לכך ולחשה לה שגם היא תבקש מאדם קרוב שעל קברה שלה לא ישימו ורדים. היא לא ידעה שקטניס דאגה למלא את בקשתה.

מוות

גלימר פחדה מהמוות. הוא היה נדמה לה כל כך רחוק, אבל תמיד תהתה איך תמות ומתי. המחשבה הזאת תמיד הציקה לה והפחידה אותה, ויותר מכל פחדה למות כשהמראה שלה ידחה את כל מי שיביט. בכל פעם שהמחשבה באה, היא ניערה את ראשה, העטור תלתלי הפלטינה יפהפיים, כיווצה את עיני האיזמרגד הירוקות שלה בבעתה ועלתה לחדרה המפואר, טורקת את הדלת ומתאמנת בחצים וקשתות. במשחקי הרעב היא הבינה בבהלה שהיא הולכת לשם, עם סיכויים של  אחד לעשרים וארבע לשרוד. כאשר מתה, מחשבתה האחרונה הייתה שפחדה הגדול ביותר התגשם. היא עצמה את עיני האיזמרגד הירוקות שלה בבעתה, לעולם.