פיקצר חסר שם

הסיפור האהוב על ג'יני הקטנה היה הסיפור על הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים והביס את וולדמורט. זה היה כאילו עוד אחד מסיפורי האגדות שהיא אהבה לשמוע, אבל אמיתי. והגיבור שלו היה גדול ממנה בשנה בלבד. לכן לא פלא שהיא התאהבה בו כמו ילדה קטנה שחולמת על האביר על הסוס הלבן שיגיע אליה. רק שנים אחר כך היא הבינה שהארי פוטר היה הרבה יותר מהצלקת בצורת הברק שעיטרה את מצחו וסיפרה את האגדה שביקשה לשמוע שוב ושוב כשהייתה קטנה.
את הארי פוטר ג'יני ראתה בפעם הראשונה בדרך לרציף תשע ושלושה רבעים, כשהייתה במצב רוח עגמומי וזועף מכך שרון מתחיל ללכת להוגוורטס, והיא נשארת עוד שנה בבית. הוא היה האח השישי שהיא נאלצה לצפות בו משאיר אותה מאחור והולך אל הטירה הקסומה שעליה שמעה כל כך הרבה סיפורים. ג'יני בכלל לא ידעה שהילד שחור השיער עם המשקפיים המודבקים ששאל אותם איך להגיע לרציף הוא הארי פוטר, הוא בכלל לא נראה מיוחד והיא לא יחסה לו משמעות מיוחדת. כמה דקות מאוחר יותר, כשפרד וג'ורג' הצטרפו אליהם שוב, היא גילתה שהילד ההוא היה הארי פוטר המפורסם. אוטומטית, ג'יני רצתה לראות אותו שוב, לחבר את הפנים אל גיבור החלומות שלה. אבל היא לא באמת רצתה לראות את הארי פוטר, הילד עם השיער השחור הפרוע שבדרכו לשנתו הראשונה בהוגוורטס, היא רצתה לראות את הארי פוטר עם צלקת הברק שעליה סבבו כל הסיפורים.
צלקת הברק של הילד שנשאר בחיים לא הייתה כל מה שהארי פוטר היה, כמו שג'יני גילתה בשנתה הראשונה בהוגוורטס. היא פגשה את הארי שוב בקיץ שלפני תחילת הלימודים שלה בטירה, כשבוקר אחד הוא פשוט היה בבית שלה, בן בית נוסף עד תחילת שנת הלימודים. היא הייתה מובכת מנוכחותו, כאילו הקירות עומדים לפלוט בפניו את כל חלומותיה עליו. והוא נראה כל כך רגיל בסביבה חסרת היחוד שהייתה ביתה, אבל זה התנגש עם כל הסיפורים והמחשבות שהתרוצצו בראשה. כמעט שנה אחר כך, כשהארי הציל אותה מרוחו של הלורד וולדמורט, פניו התחברו עם תמונת הגיבור עם צלקת הברק שבראשה, כשסוף סוף התחילה להבין שהארי פוטר הקוסם הרגיל שהתחילה להכיר הוא אותו הארי פוטר הגיבור, ושפשוט יש בו הרבה יותר מצלקת הברק המפורסמת על המצח.
עם ההבנה הזאת, ההערצה הילדותית של ג'יני כלפי הארי התחילה לחלוף, ובמקומה צמחו ניצנים של אהבה בוגרת וחזקה יותר. העולם היה אפל הרבה יותר ממה שחשבה והלורד האפל בכלל לא הובס לגמרי, והיה רשע יותר מכל הרעים שבסיפורי האגדות שאהבה. אבל הארי פוטר, אנושי כמוה, עדיין היה הגיבור שלה, מגרש את רוחו של וולדמורט שבאה לרדוף אותה בשנתה. והוא עשה את זה כי היה בנאדם טוב, לא בגלל היותו הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים. האהבה שלה אליו התחזקה ככל שלמדה להכיר אותו יותר, עד שיכלה להגיד לעצמה בגאווה שהיא אוהבת אותו בגלל מי שהוא, ולא בגלל הצלקת.