התחלתו של אדם-זאב

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג, מלכת מספרי הסיפורים.

-אני יודע שיש עוד מלא פאנפיקים בנוגע לדבר הזה, אבל זו הגרסה שלי לאירוע הזה.

לופין אהב להיות בחוץ, מחוץ לביתו.

הוא אהב לנשום את האוויר הנעים, להרגיש את הרוח על פניו ולהיות מאושר.

אך מעטות היו הפעמים בהן הורשה לעשות את זה.

הוריו דחו את רוב בקשותיו בטענה שיש בחוץ יצורים מסוכנים, שהם גרים במקום בו המפלצות יוצאות לשוטט, רק אביו או אימו של לופין היו יוצאים מדי פעם להביא אוכל לבית.

בפעמים הרחוקות שבהן כן הרשו לו לצאת, זה היה לזמן קצר, אבל עדיין, באותן פעמים לא היה מישהו מאושר ממנו.

החוקים היחידים של הוריו לגבי היציאה לבחוץ היה שיצא ברשותם, ובשום פנים ואופן שלא יצא בלילה.

יום אחד בערב לקחו אותו הוריו לשיחה.

"מה?" שאל לופין הקטן את הוריו.

"חמודי," פתחה אימו.

"בשנה הזו, יש...הרבה מקרים של תקיפות של יצורים, היצורים המסוכנים יוצאים לבחוץ יותר מדי פעמים, אז..."

"אז..מה?" שאל לופין, חושש מהתשובה.

"אנחנו כבר...לא ניתן לך לצאת יותר." השלים אביו.

"מה?" עולמו של לופין חרב עליו.

"מה זאת אומרת? שלא תתנו לי לצאת, שכל הזמן אשאר בבית?"

אימו של לופין הנהנה.

לא... זה לא יכול להיות חשב רמוס לעצמו.

"אני לא אשרוד ככה בבית! בקושי נתתם לי לצאת, ועכשיו אני לא אצא בכלל לבחוץ? אשאר כאן, בבית המחניק הזה??"

"אל תהפוך את זה לקשה יותר ממה שזה." אמרה לו אימו.

"אבל זה לא ייתכן! בכל הפעמים שאני יצאתי לבחוץ לא התנפל עלי שום דבר, אני בריא ושלם!" צעק לופין, מאבד את העשתונות.

"אתם לא יכולים להחזיק אותי כאן כמו אסיר!" צעק להוריו.

"אנחנו עושים את זה לטובתך." אמר אביו.

"לא אכפת לי! זה מטורף! איך ארגיש חופשי אי פעם אם אני אהיה פה כל הזמן??" אמר רמוס, דמעות יוצאות מעיניו.

"רמוס לופין!" שאג אביו.

"זה מספיק! לך לחדר שלך, נשוחח על זה בבוקר, נראה לי שאתה עייף."

רמוס רקע ברגליו בעצבנות והלך לחדרו, כל צעד שצעד מבטא את רמות הכעס ההולכות וגוברות בתוכו.

הוא חשב שלא יצילח לישון, אך הוא נרדם.

כעבור כמה שעות הוא התעורר מסיוטים,חלם איך יהיה במקום המחניק הזה שנקרא הבית שלו, בית הכלא שלו.

הוא החליט, הוא רוצה לצאת.

רמוס יצא מהחלון ונחת על הרגליים בדשא הרך בגינה.

הוא חייך, ושכח בבת-אחת את כל אזהרותיהם של אימו ואביו, הם לא עניינו אותו באותו הרגע.

לופין הסתכל על השמיים, היה ירח מלא ועוד אינספור כוכבים.

הוא חייך לעצמו וניסה לזהות את קבוצות הכוכבים שהוריו לימדו אותו כשיצא לבחוץ לפני כמה זמן, מה שהרגיש כמו נצח.

רמוס נשען על עץ לא רחוק מהבית שלו, שמח.

לופין היה יכול להשאר שם כל הלילה, אבל אז שמע יללה.

הוא חשב לעצמו שלבטח זה רחוק, זה לא יפגע בו.

נשמעה עוד יללה, שהפעם הייתה קרובה יותר.

לופין הזדקף, ליבו דפק בעצמה.

הוא שמע צעדים.

הוא הביט אחורה, ואז התחיל לרוץ לבית שלו.

הבית היה קרוב, הוא יגיע, הנה, הוא רואה את דלת הכניסה,הוא יגיע-

"אהה!" צעק לופין.

הוא הרגיש כאב חד מבזיק בכתפו, והוא ראה סוג של זאב מעליו, ושיניו בבשרו.

רמוס התחיל לבכות, השיניים של היצור חדרו את עורו, דם ירד מכתפו של רמוס.

הוא השתולל, צרח לעזרה, מחשבותיו היו מטושטשות.

אבל אז ראה מעליו הבזק אור ירוק.

הוא ראה את אביו רץ אליו.

אביו הרים אותו, והלך לכיוון הבית.

אבל רמוס לא ידע, שלא תהיה תרופה למה שקרה לו באותו רגע, שמאז יתחילו לנדות אותו, שהוא יהפוך בכל ירח מלא ליצור מחריד,ויהיה מסוכן לסובבים אותו, והדברים האלה ימשיכו לתמיד.

כי הוא רמוס לופין, אדם זאב מסוכן.