על הספה

בס"ד

ויתור זכויות לג'ואן רולינג. אני לא רוצה להרוויח כסף מהפאנפיק הזה. יש לי פאנפיקים אחרים שבטוח יצליחו יותר מבחינה מסחרית

הרמיוני נכנסה לתוך החדר בחשש. מי שעיצב את החדר ניסה לגרום לו להיראות מזמין ומפתה, אבל כל מה שהרמיוני קלטה משם היה תחושת מחנק. תחושה של חוסר אמון. תחושת בגידה.

"ההורים שלי לא סומכים עליי," היא חשבה שוב ושוב, "זה לא ייתכן. הם הבעייתיים, לא אני. בוודאי שלא אני."

"הרמיוני?" שאל אותה קול נעים של גבר. היא התיקה את מבטה מהקירות המכוסים תמונות צבעוניות של ציורים מופשטים ומבלבלים והביטה לעבר הגבר שקרא לה. הוא ישב על כורסת עור מרופדת ולבש חולצה ירוקה מכופתרת שהייתה תחובה לתוך מכנסי הג'ינס שלו. אילו לבנדר בראון הייתה רואה אותו היא הייתה מציינת שהאיש הוא חסר חוש אופנתי בעליל, יחד עם המשקפיים עבות המסגרת שגרמו לו להיראות כאילו הוא בוחן את מי שמולו לעומק ולא מפסיק לחשוב עליו דברים מרושעים ועצובים. ולמען האמת, זה היה נכון.

"מה שלומך? את רוצה לשבת? את יכולה," הוא אמר לה והצביע לעבר ספת עור שהייתה לצידו. הזקנקן הלבן שלו היה פרוע והשיער הלבן המועט שנשאר סביב ראשו היה אמור להקנות לו מראה של סבא חביב, אבל להרמיוני זה הזכיר מדען מרושע. וגם הדרך בה החזיק את הפנקס שלו, כל כך קרוב לבית החזה כאילו מדובר בתינוק, או העט העבה בצבע תה שהוא לעס בעודו מתבונן בה בריכוז.

הרמיוני צעדה לעבר הספה ההיא, כאשר בכל צעד היא הרגישה את עיניו של האיש ננעצות בה. פתאום היא נהייתה מודעת לשפת הגוף שלה, לדרך בה היא מרימה את הרגל באוויר, מקדמת אותה בכמה סנטימטרים ומורידה אותה שוב לקרקע. זה גרם להליכה שלה להיראות מאולצ ולא טבעית. כשהיגעה לספה היא מיששה אותה בזהירות, כאילו היא ממולכדת, והתיישבה עליה בחשש כאילו לא מדובר בספה אלא בכיסא מפלט.

"אפשר להציע לך משהו לשתות?" הוא שאל בחיוך את הרמיוני המכווצת, שישבנה ריחף לו מעבר לקצה הספה, רגליה היו צמודות אלה לאלה וידיה מכסות את ברכיה במגננה.

הרמיוני עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה. בעוד רגע זה יעבור, היא לא צריכה לחוש כל כך שלא בנוח.

"הרמיוני?" הוא שאל שוב, "משהו לשתות?"

היא עדיין לא פקחה את עיניה. בעיני רוחה עלתה דמותו של דמבלדור מזמן בעזרת שרביטו ספלי שוקו.

"לא, תודה," היא פקחה את עיניה ואמרה בחיוך רחב. רחב מדי ולא טבעי, וחושף שיניים כך שנראה היה כאילו עמדה לנשוך את הגבר בכורסה.

"טוב, אם תרצי לשתות אני אניח כאן כוס עם משקה קל," ענה האיש ומזג מיץ תפוזים לתוך כוס זכוכית שנחה על שולחן נמוך מכוסה מפת בד. דרך מוגלגית למדי להגיש משקאות.

"תתרווחי בספה, הרמיוני, אין לך ממה לחשוש," אמר האיש בחיוך, "בסופו של דבר אנחנו כאן לטובתך."

נשימותיה של הרמיוני נעשו קצרות ומהירות. היא הכריחה את גבה הקמור להישען לאחור ואת ידיה להתפרש לצידי גופה, כדי להיראות יותר נינוחה ולרצות את האדם המעצבן.

"או, ככה יותר טוב, נכון, הרמיוני?" הוא חייך אליה, "אז כמו שאת בטח יודעת אני דוקטור מיכאל קורץ."

"נכון," אמרה רמיוני והנהנה נמרצות, ואז הבינה כמה מטופשת בוודאי היא נראתה. אסור לה להיראות מטופשת. היא חייבת להיראות יציבה והגיונית.

"אם את יודע את זה, הרמיוני, אז את בוודאי יודעת גם מה את עושה פה אצלי בקליניקה," הוא אמר לה.

הרמיוני היססה. באיזו שיטה עליה לנקוט? האם עליה להכחיש את טענות הוריה בכך שתאמר שהיא לא יודעת או שתגיד שהיא יודעת מה הוריה סוברים אך אין ממש בדבריהם?

"ההורים שלי אמרו- כלומר, הם סוברים- זאת אומרת, לדעתם אני- אני- מדמיינת דברים, דוקטור," הצליחה הרמיוני לומר, "אבל זה לא נכון! שלא תחשוב שזה נכון!"

"הרמיוני, את לא צריכה לחשוש מפניי, אחרי הכל אנחנו פה לטובתך בלבד," אמר דוקטור קורץ בקולו החלקלק, "שניגש לעניין?"

הרמיוני הנהנה במהירות. היא השתוקקה לגמור את הטיפול הזה ולהוכיח שהיא שפויה.

"אז בואי נעבור לרגע על מה שאת טוענת," הוא החל לומר, "את בעצם אמרת שאת..."

"אני לא בטוחה שמותר לי לומר," היא אמרה, "לפי אמנת הסודיות הבינלאומית משנת-"

"-קוסמת," קטע אותה הדוקטור, "שאת עושה קסמים."

היא הנהנה. "כ-כן, דוקטור קורץ."

"אוקיי," הוא אמר ורשם משהו בפנקס המעצבן שלו באופן שהזכיר לה את הדרך בה כתב העט-צטט-אותך של ריטה סקיטר, "והורייך סיפרו לי שבבית הספר היסודי שלך אובחנת כמחוננת."

"נכון," היא אמרה, אגלי זיעה הצטברו במוחה.

"טוב, את בוודאי הגעת מעולם אקדמי מאוד מפותח אם כך," אמר הדוקטור, "מה שם בית הספר התיכון שלך?"

"הו-הוג-הוגוורטס," אמרה הרמיוני בקושי, לא מאמינה שזה קורה לה. הפסיכיאטר שישב מולה הבליע חיוך משועשע.

"הוגוורטס?" הוא חזר על המילה, "בית הספר המכושף?"

הרמיוני הנהנה.

"כלומר, קיים תחת פיקוח משרד החינוך של ממלכת בריטניה הנוצרית, המתנגדת בכל תוקף לכישוף מטעמים אנגליקניים, בית ספר העוסק במאגיה שחורה?"

"ז-זו לא מאגיה שחורה," התגוננה הרמיוני, "וזה לא משרד החינוך הבריטי. זה משרד הקסמים."

"אהא," מלמל הפסיכיאטר ורשם עוד משהו בפנקסו.

"לא, זה לא מה שזה נשמע!" התגוננה הרמיוני, "כלומר, זה כן, אבל-"

"תעשי קסם," אמר דוקטור קורץ.

"קסם?" שאלה הרמיוני.

"כן, מה הבעיה? את קוסמת, נכון? אז תעשי קסם."

הרמיוני הנהנה. למזלה השרביט שלה איתה תמיד ככה שהיא יכולה להדגים לו משהו. אבל אז משרד הקסמים יישלח אותה לאזקבאן בגלל ביצוע קסם על ידי קטין ובנוכחות מוגל... מצד שני, הנסיבות מקילות, לא? אם היא לא תבצע קסם הוא יסמם אותה בכימיקלים ויישלח אותה לבית משוגעים.

"מה לעשות?" היא שאלה בעודה מגלגלת את השרביט בידה, "איזה קסם?"

"אממ... תוציאי שפן מהכובע או משהו," אמר מיכאל.

"זה לא מסוג הדברים שקוסמים עושים," היא אמרה.

"באמת?" הוא הרים גבה ורשם עוד משהו.

"אני- אני- אני יכולה לנפץ את כוס המיץ הזו!" אמרה הרמיוני והצביעה על הכוס שנחה על השולחן.

"נו, בבקשה," אמר הדוקטור והתבונן בהרמיוני ובכוס.

"רדוקטו!" היא אמרה והצביעה בשרביטה לעבר הכוס שהתנפצה. המיץ הותז לכל עבר.

הרמיוני ציפתה שעכשיו, אחרי שהוכיחה לו שיש קסם, הוא יהיה בהלם או מששהו. אבל הוא רק הנהן ורשם עוד משהו בפנקס שלו.

"הרמיוני, אני הולך למזוג עוד כוס מיץ, והפעם אל תבעטי בשולחן בבקשה כדי לשבור אותה," הוא אמר.

"אני לא בעטתי בשולחן!" היא התגוננה, אבל הדוקטור קם משם כדי למזוג עוד כוס.

הרמיוני תוכיח לו שהיא לא משוגעת. היא תטיל פטרונוס! כן! היא גייסה את כל המחשבות השמחות שהיו לה: המכתב מהוגוורטס, ההצטרפות של הארי ורון לאלרג"ה, הציונים הגבוהים שהוציאה במבחנים בהוגוורטס... ומה אם זה לא אמיתי? כל המחשבות נמוגו לאט לאט. מה אם היא באמת משוגעת?

"אקספקטו פ-פטרונום," היא גמגמה. אפילו אד כסוף לא יצא מהשרביט.

"טוב," הדוקטור חזר והתיישב, לא לפני שהניח כוס מלאה מיץ תפוזים על השולחן, "בואי נדבבר על בית הספר הוגוורטס. ספרי לי על החוויות שלך שם."

"טוב, התלמידים נחמדים, אנחנו מחולקים לארבעה בתים לפי תכונות אופי ככה ש-"

"בתים? מה השמות שלהם?" הוא שאל.

הרמיוני בלעה רוק. זה הולך להישמע לו כמו ג'יבריש מוחלט והיא הולכת להיראות רע.

"בית האמיצים, בית השאפתנים, בית הלמדנים ובית טובי הלב," היא אמרה במקום להזכיר את שמות הבתים המגוחכים לאוזן ערלה.

"וזהו?" הוא שאל, "ואם אני גם שאפתן וגם למדן? ואם אני גם טוב לב וגם אמיץ? ואם אין בי את אף אחת מהתכונות הללו? אז אני לא יכול לללמוד בבית הספר הזה?"

"אה..." גמגמה הרמיוני. האמת שהיא מעולם לא חשבה על זה.

"אני מניחה ש... ש... טוב, אם יש לך יותר מתכונת אופי אחת אז בטח אתה יכול לבחור, או שתלך לבית שהתכונה שתו בולטת ביותר אצלך מבין הארבע המבוקשות. הרי לא יכול להיות שאתה לא שאפתן בכלל או לא אמיץ כלל או שאין בך טיפת רצון ללמוד או שאתה רע לב, נכון?"

"בסדר," הוא אמר, לא מפסיק לכתוב בפנקס שלו, "ואיך התלמידים שם? והמורים?"

"המורים ממש נחמדים," אמרה הרמיוני.

"מי ראש הבית שלך?"

"פרופסור מקגונגל."

"פרופסור? באיזו אוניברסיטה הסמיכו אותו?"

"אני לא חושבת שהסמיכו אותה באוניברסיטה... כלומר, זה תואר של כבוד."

מיכאל הנהן ולא הפסיק לרשום בפנקס שלו. "מה היא מלמדת אותך?" הוא שאל.

"שינוי צורה," אמרה הרמיוני.

הדוקטור הנהן. "תשני את הצורה של כוס המיץ."

"אני לא יכולה," אמרה הרמיוני מיד.

הדוקטור הרים את עיניו מהפנקס ונעץ בה מבט חודר.

"למה?"

הרמיוני בלעה רוק. היא יודעת שהוא יחשוב שהיא מתחמקת, אבל היא לא יכולה...

"שינוי צורה של נוזל זה ברמה מאוד גבוהה, מעבר לחומר הלימוד שלנו עד כה," היא אמרה.

הדוקטור הנהן. "שינית צורה של בעל חיים?" הוא שאל.

"אממ... כן, בשנה הרביעית," היא אמרה.

"ואיך בעל חיים מצליח... את יודעת, לחיות? איך החמצן עובר מהריאות שלו לשאר הגוף? איך מקורות האנרגיה והמזון עוברים מהקיבה לתאים?"

"דרך מערכת ההובלה, נכון?" שאלה הרמיוני, "אני לא חזקה בביולו-"

"ומה יש במערכת ההובלה?" המשיך הדוקטור, "אמנם למדתי רפואה כדי להיות פסיכיאטר אבל כל אחד יכול לנחש זאת."

"ד-דם," אמרה הרמיוני.

"נכון מאוד," הוא הדגיש, "דם, שמצב הצבירה שלו הוא נוזל. איך הצלחת לשנות צורה של בעל חיים, שהוא כלי קיבול של נוזל הדם, אבל את לא יכולה לשנות צורה של כוס שהיא כלי קיבול של מיץ תפוזים?"

הרמיוני מעולם לא חשבה על זה. לא היה לה מה לענות לו.

"טוב, אני לא חקרתי את שורשי הקסם לעומק, ואני... מה אתה כותב בפנקס הזה שלך כל הזמן?!"

"את לא צריכה לצעוק ולהתרגז," אמר לה הדוקטור בחיוך.

"אני לא צועקת ומתרגזת!" הרמיוני צעקה ברוגז.

"אינ יודע, יקירה," הוא אמר ברוך ורשם עוד משפט. טון הדיבור הזה שלו, כאילו היא ילדה קטנה, הוציא את הרמיוני משלוותה.

"מה עוד אתם לומדים שם, בהוגוורטס?" שאל הדוקטור, "שזה אגב שם מאוד לא שגרתי..."

"לחשים, תורת הצמחים, טיפול בחיות פלא, אסטרונומיה, כשפומטיקה, גילוי עתידות, תולדות הקסם, התגוננות מפני כוחות האופל, שיקויים-"

"-ומה עם לימודי ליב"ה?" הוא שאל אותה, "את יודעת, מתמטיקה, לשון, הסטוריה של לא-קוסמים?"

"את זה אנחנו לא לומדים," הודתה הרמיוני.

"מדובר בידע די בסיסי, את לא חושבת?" הוא שאל, "אין ילד בבריטניה, או בעולם כולו, שיוצא לחיים האמיתיים בלי הידע הזה. חוץ מכם, הקוסמים."

"אתה... אתה צודק."

הוא חייך שוב את החיוך החלקלק שלו. "יופי," הוא אמר, "ספרי לי על המורים."

"אממ... לאיזה מקצוע?"

"אני יודע?" הוא שאל והביט בפנקס שלו. נראה היה שהוא רשם את כל המקצועות שהרמיוני ציינה. "למה אתם לומדים התגוננות מפני כוחות האופל?"

"כדי שנוכל להתגונן מפני קוסמים אפלים ומרושעים," היא אמרה, "כמו לורד וולדמורט."

"תני לי לנחש, הוא לא באמת לורד ואם אחפש אותו ברשימת הלורדים לא אמצא אותו," מלמל הדוקטור ורשם זאת בפנקס שלו, "למה הוא כל כך נורא?"

"הוא קוסם אופל שרוצה לשלוט בעולם הקסמים ולהשליט שלטון של טרור ופחד ולשמור על עולם הקוסמים נקי מקוסמים שהוריהם מוגלגים או בני מוגלגים."

"מוגלגים?" שאל הדוקטור.

"אנשים שאינם קוסמים," אמרה הרמיוני, "כמוך."

"אוקיי," הוא אמר, "ואין מספיק כוח אדם בכל עולם הקוסמים כדי לעצור אותו? ומה הוא מתכנן לעשות לאחר שיצליח במזימה שלו? סתם להפחיד אנשים? מדוע בכלל קיימת יריבות?"

"אני... אני לא מבינה..."

"אוקיי, נעזוב את זה," אמר הדוקטור ורשם עוד בפנקסו שכבר החל להיגמר, "לא סיפרת לי על המורים."

"כי לא אמרת לאיזה מקצוע."

"שיקויים," זרק מיכאל בשרירותיות.

"זה פרופסור סנייפ, הוא ידוע בתור אמן שיקויים, הוא אוהב רק את תלמידי הבית שלו ומתאכזר לתלמידים אחרים," החלה הרמיוני לומר.

"אין איזה איגוד תלמידים שישמור עליכם? לא חשבתם להתלונן על מורה לא הוגן כזה?" המשיך הפסיכיאטר לומר ולרשום.

"אני... לא חשבתי על זה," הודתה הרמיוני.

"טוב, ספרי לי מה קוסמים עושים בזמנם הפנוי," ביקש הפסיכיאטר.

"משחקים קווידיץ'," אמרה הרמיוני והסבירה לו במהירות את חוקי המשחק.

"אהא," אמר הדוקטור ורשם כמה הערות בפנקסו, "אז בעצם החקן החשוב ביותר הוא המחפש."

"נכון."

"יש לו יתרון לא הוגן כלפי שאר השחקנים שתלוי אך ורק במזל או חיבה לדברים נוצצים, ולא תלוי בכישרון."

"נכ-מה?"

"כלומר, 150 נקודות? אז המשחק תלוי רק בו. זה כאילו היה פעם מושל או בן מלוכה שלא היה טוב בקווידיץ' אז הוא החליט להמציא לעצמו את תפקיד המחפש," אמר הדוקטור.

"טוב, אני לא יודעת, לא חקרתי את הקווידיץ'..." הרמיוני מלמלה. מיכאל קורץ רק המשיך לכתוב בפנקס שלו.

"טוב, הרמיוני, אני רואה שיש לנו עוד הרבה עבודה," הוא אמר לה, "אנחנו ניפגש פה שוב בשבוע הבא."

הרמיוני יצאה משם. לו רק הייתה משיגה ינשוף, היא הייתה שולחת מכתב לרון או הארי שיפגשו את ההורים שלה ויוכיחו להם שקוסמים אכן קיימים. בעצם, הם כן פגשו את ההורים שלה בעבר. אז מה קרה להם פתאום?

"הרמיוני?" שאל אבא שלה ברגע שיצאה משם, "את בסדר? בואי הביתה."

יחד הם יצאו מהבניין ונכנסו לרכב החונה בחצר. כשהרמיוני נכנסה פנימה, אביה הביט בה בדאגה. עד הקיץ האחרון היא הייתה בסדר לחלוטין. המורים שלה בפנימיית איטון התלהבו ממנה. אבל עכשיו, פתאום, בגיל 16, היא החליטה שהיא קוסמת... טיפול פסיכיאטרי הוא הדרך היחידה לעצור את הטירוף.