מדורות

אלבוס מעולם לא ידע כיצד לשלוט ברגשות שלו. העיניים שלו התרוצצו לאורך האש הלוהטת, ששלחה גיצים לכל עבר. הקרקע הייתה מלאת עשבים שוטים ומאובקת. ליד אלבוס וחברו הטוב התמקמו בולי עץ רקובים ושחורים מרוב אש ועפר. הגחלילים הזעירים שפלטה המדורה האירו את חלונות מרחב ראייתם. אלבוס חש בידו מתהדקת סביב חברו הטוב ביותר, גלרט. הוא היה אך ורק בגיל חמש עשרה אך ידע זה מכבר איך הוא מרגיש כלפיו, רק לא איך לומר לו זאת, או להסתיר. הדבר היווה בושה עבורו, אך הוא לא יכול היה שלא לשאול את עצמו שאלות "מה אם". מה אם גלרט בסדר עם זה ואולי גם מרגיש את אותו הדבר? הוא לא ידע איך לשלוט בזה, זה גרם ללב שלו לפעום בחוזקה.
"היי, אלי," גלרט קרא, בשם הכינוי היחודי עבורו, הוא לא קרא לו בסתמיות, היו כל כך הרבה דברים שהעביר במילים הבודדות האלו, "אתה בסדר?"
"אני בסדר," אלי המדובר מלמל. הוא גירד את עורפו במבוכה. גלרט תלה בו מבט עיקש. "די, ג'י, אני באמת בסדר."
גלרט השעין את ראשו הכבד על כתפו של אלבוס, שוקע בתוכה כמה שיכול, שואף את ניחוח גופו של אלבוס שלו. הם היו כל כך קרובים, מעבירים ביניהם רגשות גדולים, קטנים, חזקים וחלשים. גלרט התחכך בו כמו חתלתול ואלבוס הסמיק בתגובה.
מערכת היחסים ביניהם הייתה פרובלמטית, שניהם ידעו זו. אך מה שהיה ביניהם לא היה אפיזודה חולפת ואלבוס באמת אהב אותו. גלרט היה השפעה רעה, מי לא אמר לו זאת? אבל הוא היה מאושר כשהיה לצדו. האש האירה את פניו של אלבוס, וגלרט בתגובה הרים את ראשו במעט.
נשימותיהם הסתנכרו והם הביטו אחד בשנייה, אלבוס היה יכול להישבע שהוא שומע את מחשבותיו של גלרט באותו הרגע. הוא רכן לעברו וגלרט פער את עיניו במעט. כשעמדו להצמיד שפתיהם גלרט נסוג אחורה. "אל," הוא אמר. "אל תעשה את זה,"
אלבוס שתק והתרחק אף הוא. "אני מצטער."
שניהם ישבו בשקט; כשרק מחשבותיהם אירחו להם חברה. גלרט כיבה את האש ואלבוס סחב את התיק הכבד, בעוד הם מטפסים במעלה ההר של מכתש גודריק. היחסים ביניהם לעולם לא חזרו להיות אותו הדבר. אלבוס שנא מדורות מאותו היום, הן לא הובילו לשום דבר טוב מעולם.