אני לא בן אדם

המכונות עבדו. הפיח חיסה את הקירות. הנפט נזל לכדור הארץ. גזע חדש התחיל.

ואני הבטתי מכל זה מהצד. כל הרובוטים האחרים כבר קיבלו את הגורל שנתנו להם, לכל אחד תפקיד עצום, המיועד לגאונים בלבד.

אבל אני הגדול מכולם. אני הגאון מכולם - אני בן למשפחת פאול. 

בטח אתם שואלים את עצמכם, למה אני בעולם למעלה? אז בעולם למעלה יש את הצד הטוב - גן עדן, בית המלאכים. בצד השני יש את המפעל שלנו, המפעל שבסופו של דבר יציל את האנושות, אבל אני ידעתי שזה לא יקרה. אתם מבינים, כל הרובוטים פה סתם גאונים ולא יכולים לחשוב כוחות עצמם, אבל אותי תיכנתו אחרת. אני יודע שבסופו של דבר המפעל הזה ינצח, והוא יהיה גן העדן החדש. 

עוד חמש דקות אני ארד אליהם. אתם בטח חושבים לעצמכם למה שישלכו רובוט להפעיל את תוכניותיו לבד? אז לא. לא שולחים אותי לבד. יש לי את המשרת הנאמן שלי - סליחה, החבר העוזר שלי - באטלר. יש שמועות שמשפחת באטלר משרתת את מפעל הרובוטים במשך כל שנותיו, אך אני משוכנע שבאטלר הוא הראשון. לא, אני לא משוכנע - אני בטוח. 

השעון תיקתק. רובוטים רמה אחת ירדו מהצינור הארוך, אשר הגיע עד לכדור הארץ. במהלך כל זמן הנפילה (שארך חודשים ולרמה שלוש ומעלה אף שנים) הרובוטים מתפתחים וזה מבטיח את היכנסות הרובוטים בתור בני אדם בצורה חלקה. בינתיים גם רובוטים רמה שנייה קפצו לתוך הצינור. אף אחד מאיתנו לא פחד - אנחנו מספיק חכמים כדי לא לחוש פחד. לאחר דקה גם רמה שלוש ירדו. אחד אחד קפצו לתוך הצינור, ברווחי זמן של חצי דקה בין כל אחד. חצי דקה אצלנו זה חודשיים אצלם. מרובוטים רמה אחד אט אט ירדו הרובוטים באותה רמה. ככל שהרמה גבוהה ומשכילה יותר, כך פחות רובוטים נכנסים אליה, כך שברמה חמש נשארים שניים רובוטים בלבד. ותנחשו מה? אחד מהם הוא אני.