נבואת הקסם היהודי

בס"ד

בעיקרון זה ההמשך של "כוח הקסם היהודי" שכתבתי, אבל אפשר לקרוא את הפאנפיק הזה גם בלי לקרוא את הקודמים בסדרה כי הוא כל כך שונה מהם ככה שהוא מיועד לכולם, קוראים חדשים וותיקים כאחד. בין כה וכה, יש פיקצר שמהווה תקציר של כל הסדרה עד כה אם ממש בא לכם והוא נמצא כאן:

http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=9081&showchap=1

ויתור זכויות? באמת יש טעם? הפאנפיק הזה כל כך שונה מעולם הקוסמים המקורי של רולינג ככה שקשה לי לחשוב על דברים שלה. אולי כמה לחשים פה ושם. טוב, אז ויתור זכויות לרולינג. אל תגנבו וזה.

קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב!

אחינועם מעולם לא הייתה ילדה בעייתית. גל, לעומת זאת, בהחלט היה כזה. אבל אנחנו נגיע אליו בהמשך.

אחינועם הייתה ילדה רגילה לכל דבר. היה לה שיער גלי ושחור, ארוך עד למתניה. "אם לא היית מאומצת, הייתי בטוחה שאת ירשת את זה ממני," הייתה אומרת לה אימא שלה מדי פעם וצוחקת. טוב, לאימא שלה היה קארה בלונדיני.

"השיער השחור שלי היה פשוט צומח לצדדים, הייתי נראית כמו מפלצת ולכן שיניתי אותו," היא אמרה, "ולך יש את הבקבוקים האלה. את זוכרת להשתמש בתכשיר שאבא קונה לך כל בוקר?"

"בטח, אימא," הייתה עונה לה אחינועם. היא אהבה את ההורים שלה, אפילו אם הם לא באמת היו ההורים שלה. עירית ועידו היו השמות שלהם. עידו היה אופטומטריסט. הוא זה שעשה לאחינועם את בדיקת העיניים הראשונה שלה. עירית, שהייתה פסיכולוגית ילדים במקצועה אך גם סטייליסטית חובבת, עזרה לאחינועם לבחור את המשקפיים ההולמים בכל פעם. כך היא ידעה לתת לה את הדגם שיעניק לבת שלה הכי הרבה ביטחון. לרוב היה הדגם משקפיים עבות מסגרת בצורת חרמש.

"כמו דמבלדור היפסטר," הייתה עירית אומרת. אחינועם לא כל כך ידעה מי זה דמבלדור, היא רק ידעה שהוא דמות באיזשהו ספר שההורים שלה קראו כשהיו בגילה, כבני ארבע עשרה.

אחינועם לא זוכרת את הרגע שבו היא גילתה שהיא מאומצת. זה כאילו היא ידעה את זה מאז ומעולם. כנראה ההורים שלה סיפרו לה את זה כשהייתה קטנה מאוד, אבל זה לא הפריע לה במיוחד. ככה היה לה סיפור מעניין על איך היא אומצה.

כשעירית ועידו ליכטר גילו שהם לא יכולים להביא ילדים יחד, מיד הם החליטו שהם רוצים לחיות יחד כמשפחה, ולכן הם יאמצו ילד. לאחר סדרת מבדקים שהוכיחה שהם כשירים, הם הגיעו לאותו בניין משונה. היה שם אדם אחד, חיליק גולד היה השם שלו. הוא היה נינוח ונחמד, אבל תחושה של חוסר נעימות הייתה במקום הזה, בעיקר כי הוא הראה להם שני תינוקות בלבד ואמר להם שהם חייבים לבחור אחד מהם.

"או היא," הוא אמר והצביע על אחינועם, "או הוא," הוא אמר והצביע על תינוק אחר.

"מה הסיפור שלהם?" שאל עידו, "אני רוצה לדעת קצת רקע על מי שעומד להיות הבן או הבת שלי."

"לא יודע, נמצאו באשפה," אמר חיליק במהירות ומבלי להביט להם בעיניים, "את מי אתם לוקחים?"

"יש להם שמות?" שאלה עירית.

"אני רואה שאת פסיכולוגית ילדים," אמר לה חיליק, "אז את בטח יודעת שלפי החוק מותר לך לדעת רק את השם של מי שתאמצי."

"כמובן, כמובן," היא ענתה, "אבל אי אפשר לאמץ את שניהם יחד?"

"אנחנו בנויים לתאומים?" שאל אותה עידו.

"אני מבקש, לא לעשות את זה עכשיו. אמרו לי שאתם מאמצים ילד אחד, אז רק ילד אחד!" התרגז חיליק, "את מי?"

"אההמממ..." היססו השניים.

"טוב," אמר חיליק ושלף מטבע מכיסו, "עץ זה הבת, פלי זה הבן."

את הסיפור הזה הם לא סיפרו לאחינועם מעולם. הם רק אמרו לה שכשהגיעו לבית החולים בו היו תינוקות שננטשו, היא ישר קרנה לעברם והם מיהרו לקחת אותה. גם היא וגם הם לא יודעים מה עלה בגורל ההורים האמיתיים שלה. עידו פעם סיפר לאחינועם שלדעתו מדובר היה באישה שהייתה עתידה להיות אם חד הורית שנפטרה בלידתה לאחר שהספיקה לתת לבתה שם. לא פעם אחינועם חשבה שהשם שלה הוא ארוך ומוזר, אבל זו המזכרת היחידה שיש לה מההורים הביולוגיים שלה.

חוץ מזה, לא היו לאחינועם דברים משונים מדי בחיים שלה. היא הייתה גרה בבית צנוע. סליחה, וילה צנועה עם שלוש קומות צנועות, חצר צנועה עם בריכה צנועה בעיר סביון הצנועה. בכל בוקר היא הייתה קמה, מתארגנת ומתלבשת, מסדרת את השיער שלה שיהיה פזור ויפה על שלל תלתליו השחורים ולובשת את הבגדים שהכינה לעצמה בלילה מראש. בעיר כזו, כשכולם בני העשירון העליון, מעמדות חברתיים לא היו כל כך אפשריים כך שבבית הספר היוקרתי והפרטי שלה היא הסתדרה עם כל התלמידים והמורים. היא לא הייתה מלכת הכיתה השחצנית והמרושעת, היא לא הייתה הילדה הבודדה שיושבת בצד ושומעת שירים בפלאפון, כי פשוט כולם היו שווים. לא היו מעמדות. אוטופיה של ממש. חבל שזה לא נמשך כך לעד.

הכל השתנה בבוקר שבת קיצי שבה אחינועם והוריה ישבו לבדם בבית וצפו בטלוויזיה.

"חשבתי שנלך היום לתערוכה ההיא שפתחו במוזיאון הארץ," אמרה עירית כשהביטה בטאבלט שאחזה בידה, "אמרו שזה מתאים לכל הגילאים, וגם מה רע שאחינועם תספוג אומנות?"

"אני איתך," אמר עידו בהיסח הדעת בשעה שבהה יחד עם אחינועם בחבר כנסת שנאם בגנות חוק הטבעות המוזר.

"אף פעם לא הבנתי מה הקטע, כלומר, אני מבין שהטכנולוגיה שלנו מתקדמת והכל, כי בכל זאת כבר 2033 עכשיו ותעודות זהות זה מיושן, אבל לחייב אותנו להסתובב עם כל המידע על טבעת?"

"למה? זה דווקא נראה חכם," אמרה עירית, "במקום שתצטרך להסתובב גם עם תעודת זהות, גם עם דרכון, סמארטפון, רשיון נהיגה, כרטיס קופת חולים, כרטיס אשראי, רב קו, כרטיסי מועדון שונים... גם ככה הכל מחובר למאגר הביומטרי וזאת רק הקלה. הלכתי עם שמרית לפני יומיים למשרד הפנים והוצאתי טבעת תקשורת!" היא נפנפה בקמיצתה השמאלית. טבעת ירוקה וזוהרת הופיעה שם. "את כבר בת 14, אחינועם, אז את יכולה גם להוציא. זה יהיה כל כך פשוט, רק להכניס את האצבע לחור המתאים בכל מקום והטבעת תיסרק!"

"כן, אבל החוק הזה יחייב את כולנו לענוד טבעת, גם את מי שלא מעוניין," הרהר עידו, "אבל לא משנה... יש שוב רעש מהחצר. נראה לי ששוב המזגן התקלקל."

"הממ, מה זה?" שאלה עירית והביטה לעבר החצר, "אני דווקא שומעת משם משהו שנשמע כמו..."

טראח!

דלת הזכוכית שהובילה לחצר התנפצה לחלוטין. לבית נכנסו אנשים לבושי גלימות שחורות וכפפות שחורות.

"אהה!" צעקו עירית, עידו ואחינועם.

"קח את הילדה!" צעק פורץ אחד לאחר.

"תעזבו את הבת שלי!" צעק עידו, "אני שירתתי בסיירת מטכ"ל! לא כדאי לכם להתעסק איתי!". זה לא היה נכון, הוא היה אופטומטריסט צבאי. אבל הוא קיווה שהם יבלעו את השקר הזה.

"תרחיק את ההורים!" צעק איש אחר, "פרוטגו טוטאלום!"

מעין הדף הפריד את אחינועם מהוריה.

"אאההההה!!" היא צרחה, "הצילו!"

"אחינועם!" צעקה עירית. הקול שלה נשמע עמום מבעד למיסוך.

יד חזקה ובשרנית לפתה את גופה של אחינועם.

"היי!" היא צעקה וניסתה לבעוט במפשעתו של מי שהחזיק בה, אך ללא הצלחה. בסרטים שראתה זה תמיד עבד משום מה.

"לא כדאי לך, ילדה, אני אמנם קוסם אבל אני יודע קרב מגע," ענה החוטף שלא נפגע, "ואת עכשיו צריכה לישון..."

היא הרגישה קצת עייפה פתאום. כבר לא היה לה כח לצעוק.

"הלו? משטרה?" עירית דיברה לטבעת שלה. הקול שלה נשמע עמום כל כך, כאילו הן נמצאות מתחת למים. עידו נאבק עם חוטף אחר, וקולות המאבק נשמעו מרוחקים.

"עכשיו!" צעק החוטף השלישי, אם כי אחינועם בקושי שמעה, והחוטף הרביעי הצביע על הוריה של אחינועם וצעק: "אובליוויאטה!"

ואז הכל היה שחור.

"לכי לישון," לחש החוטף ההוא באוזניה של אחינועם. היא עדיין לא ראתה דבר.

"תחשבי על העירנות שלך כעל כדור קטן שיוצא מהגוף שלך ולאט לאט מתמוסס," הוא אמר, "עירנות. ירנות. רנות. נות. ות. ת. ."

אחינועם התעוררה בתוך משאית נוסעת. היא הייתה קשורה לכיסא. מולה ישב אחד מהחוטפים עם הגלימות. מה זה? לאן לוקחים אותה? מי אלה? למה הם מדברים על קוסמים? ואיך הם הצליחו להרדים אותה? ולמה הם לבושים כל כך מזעזע? באמת, אין להם אימא סטייליסטית שתאמר להם מה ללבוש? ולמה אחינועם לא מצליחה להוציא הגה מהפה?

"הילדה ערה," אמר החוטף לחלל האוויר.

"בסדר, אנחנו צריכים אותה בהכרה מלאה בשביל החלק הזה," ענה קול מאיפשהו, "לא סתם אני יודע לנהוג על משאית. תחזיקו במשהו."

במה להחזיק? מה עומד לקרות עכשיו?

"אני עובר עכשיו!" אמר הקול שכנראה היה קולו של הנהג. זה היה גם הקול של החוטף ההוא שלחש לה את הדבר המוזר הזה על העירנות באוזן. לאן הוא עובר? מה, הם עוזבים את סביון? הם עוזבים את ישראל?

המשאית היטלטלה פתאום בכוח והכיסא שאליו הייתה קשורה אחינועם נפל על הרצפה ולקח אותה איתו. היא הרגישה משהו חם זולג לה מהאוזן.

"לא להקיא!" צעק עליה החוטף שישב איתה במשאית ואחינועם המפוחדת והמדממת עצרה את נשימתה, "תחזיקי בידית! תוציאי את הידיים מהקשר ו- אהה, אוי."

"אל תגיד לי שלא התרת לה את הידיים!" צעק הנהג. אמנם אחינועם לא ראתה את מה שקורה בחוץ, אבל למה המשאית מרגישה כאילו היא מתהפכת? פתאום היא הייתה על התקרה, ואז על הקירות, ואז היה רגע מוזר שבו לא היה כוח משיכה... ואז, בום! בחזרה על הקרקע.

"עברנו בשלום!" דיווח הנהג.

"מוריס, היא מדממת!" צעק החוטף, "מהאוזן!"

"אז תעלים לה את זה," אמר הנהג שכנראה נקרא מוריס.

"איך?" שאל החוטף.

"איך מעלימים דברים? באמת שכחת? עוד בעפלים למדת את זה!" צעק מוריס, "שיעור לחשים עם ליטל טרבלסי!"

ליטל טרבלסי. שם שמתגלגל על הלשון. בכל פעם שאחינועם שמעה שם של מישהו חדש, היא מיד דמיינה לעצמה שאולי זה אחד מהוריה הביולוגיים. אבל אישה שלימדה את המטורפים האלה במקום עם שם כל כך מגוחך? לא, אין סיכוי שהיא האימא הביולוגית של אחינועם.

"אממ... נו? רפארו?" שאל החוטף בהיסוס.

"אא!" אמר הנהג והשמיע קול של באזר המורה על תשובה שגויה, "לא נכון! ככה אולי תתקן את הברגים של הכיסא של הילדה! נו, זו פעם ראשונה שלך?"

"כן," אמר החוטף.

"אההה," אמר הנהג בהבנה, "לכן הכל היה איטי מדי... אוי ואבוי, רגע, מחיקת הזיכרון הייתה עליך, נכון?"

"זו הייתה המשימה שלי, כן," ענה החוטף.

"ואיך עשית את זה?" שאל הנהג. אילו אחינועם לא הייתה מפוחדת כל כך ודואגת מתי היא אי פעם תראה את ההורים שלה או לאן לוקחים אותה, היא הייתה מנסה להבין על מה לעזאזל הם מדברים. לו רק הייתה יודעת שזה יוביל אותה לתשובה לשאלותיה...

"עשיתי אובליוויאטה," אמר החוטף.

אחינועם נפלה קדימה עם הכיסא בעקבות בלימה פתאומית.

"אתה מה?!" צעק מוריס, "אידיוט!"

"מה? זו לא מחיקת זיכרון?" שאל החוטף, "ככה ההורים שלה שוכחים שהם ראו אותנו!"

"אבל הם זוכרים שהייתה להם ילדה!" צעק הנהג, "ככה לא מוחקים את הילדה מהמוח שלהם! רק מוחקים אירועים! אידיוט! טמבל! טיפש! דביל! אימבציל מפגר!"

צפירה נשמעה מאחור.

"אתה עוצר את התנועה," אמר החוטף ובזמן שהמשאית שבה לנוע, הוא הרים את הכיסא של אחינועם שדם החל לזלוג ממצחה. היא הבינה שהחוטף שאיתה לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר בלשון המעטה.

"אם יורשה לי," נשמע קול של חוטף אחר מאיפשהו, קול חלקלק וערמומי. אחינועם דמיינה את בעל הקול כמישהו עם זקן מחודד ועיניים צרות.

"אני יושב כאן ליד מוריס," אמר הקול השלישי, "והוא לא מצליח לנהוג ולדבר איתך באותו הזמן. מה שמוריס ניסה לומר לך זה שהיית צריך כבר לשחרר את הילדה, זה היה רק למטרות המעבר למשאית. היא לא תוכל לצאת. כדי לעצור את הדימום תשתמש בשיטת מיעוט הכוח, בדיוק כמו שהיית אמור לעשות למחיקת הזיכרון. לא למדנו את זה אצל ליטל טרבלסי כי השיטה לא הייתה מפותחת דיו אז, למדנו את זה בהכשרה. אם לא הייתי נותן לך להעתיק ממני במבחן המסכם, לא היית כאן וכל זה לא היה קורה."

החוטף הנהן. הוא הצביע על אחינועם בידו שענדה טבעת ואמר: "דימום. ימום. מום. ום. ם. ."

אחינום כבר לא חשה את הנוזל החמים על פניה.

"היית צריך לעשות זאת גם להורים שלה," אמר הבחור שישב ליד הנהג, "למחוק להם את הזיכרון בשיטה הזו. כך הם היו שוכחים שיש להם בת. מכיוון שעשית רק אובליוויאטה, הם אמנם שכחו את מה שקרה להם היום איתנו אבל הם לא שכחו את קיומה של הילדה."

"אז מה יקרה עכשיו?" שאל החוטף.

"אתה תועמד לדין על רשלנות, צחי," אמר הבחור שישב ליד הנהג, "ונצטרך להוציא כוח אדם למעט את כוחו של הזיכרון שלהם. עוד כסף. עוד ניירת. אין זמן. ואולי הם כבר ברחו ודיווחו לרשויות של הזַמְזֻמִּים שהבת שלהם נחטפה, צחי. אתה תחטוף ובגדול."

מה זה זַמְזֻמִּים?

"זו עילה לפיטורין?" שאל החוטף שהיה עם אחינועם בחדר. לרגע היא אפילו ריחמה עליו, למרות שחטף אותה.

"גרוע מזה," אמר החוטף שישב ליד הנהג, "אתה לבטח תפוטר, אך ייתכן שתיענש בעונש חמור יותר."

"כמו מה?" שאל צחי, "בבקשה אל תגיד את זה..."

"מתקן ארבע אחת ארבע," אמר החוטף שישב ליד הנהג.

"לא! רק לא מתקן ארבע אחת ארבע!" אמר צחי על סף דמעות, "רק כי טעיתי בלחש הזיכרון?"

"זו משימה עם הרבה אחריות," אמר הבחור שישב ליד הנהג, "להעביר קוסם צעיר מהעולם שלהם לעולם שלנו... לוודא שההורים שלהם לא יהוו מכשול... לא קל. לא קל בכלל. הרבה אחריות. ואתה תהיה אשם."

בהמשך הנסיעה הם לא דיברו עוד. צחי ייבב לו בפינת החדר הקטן בו הוא ואחינועם היו, וזה גרם לה להרגיש הרבה יותר אמיצה ופחות מפוחדת. עם זאת, הוא שכח לשחרר אותה מהכיסא ועלול להיווצר נמק.

"אל תדאג, צחי," לחשה אחינועם ברחמים, "הוא בטח סתם הפחיד אותך, הבחור שיושב ליד הנהג..."

"ז'אק," אמר צחי, "זה השם שלו. זה לפחות הכינוי שלו. השם האמיתי שלו זה זכריה, אבל אם הוא ישמע אותו קורא לו ככה הוא בעצמו ישלח אותי למתקן ארבע אחת ארבע..."

"אל תדאג, הוא סתם מדבר," היא ניחמה אותו, "הכל יהיה בסדר..."

"יש לך הרבה אינטלגנציה רגשית, את יודעת?" אמר לה צחי וניגב את דמעותיו, "את הצלחת לנחם אותי. את, ילדה בת 14, מנחמת מישהו בן 38. את קולטת כמה זקן אני? כשנולדתי, רבין עוד היה בחיים!"

"כן, אתה אדם מכובד, והכל יהיה בסדר, רק אתה יכול לשחרר לי את הידיים?" שאלה אחינועם.

"הו, שכחתי מזה," אמר צחי והתיר את הקשר סביב ידיה של אחינועם, סביב רגליה וסביב גופה.

"תודה," היא אמרה ושפשפה את הפרקים הכואבים שלה, "אגב, מה זה מתקן ארבע אחת ארבע?"

צחי הסתכל לצדדים בחשש, כאילו בודק שמישהו ישמע אותו. "זה המקום הכי נורא שיש," הוא אמר, "כל הדברים הכי נוראיים קורים שם... מענים אותנו במתקן הכליאה הזה בדברים שאת אפילו לא יכולה לדמיין. זוועות עולם. הקוסמים הכי מוכשרים עמלו על המקום הזה ודאגו שהוא יהיה מתקן הכליאה הכי מפחיד שיש."

"למה? יש עוד ארבע אחת שלוש מתקני כליאה לפניו?" שאלה אחינועם.

"לא," אמר צחי ונאנח, "זה שם סמלי, רק שאין לי מושג מה הוא מסמל. בטח תלמדי את זה בבית ספר שלך."

"למה שאני אלמד על זה? מה בכלל קורה פה עם כל הקוסמים והזַמְזֻמִּים והדברים האלה?" היא שאלה, "ולמה חטפתם אותי בכלל? אתה נראה לי כל כך טוב לב... אני רוצה הביתה! תחזירו אותי! די!"

אחינועם התחילה לצעוק וצחי גירד בראשו הקירח. "טוב, אני לא רציתי לעבוד בזה, את יודעת. רציתי לעבוד ביחידה המסווגת ובמקום זה שמו אותי במגייסי בוצדמים."

"מגייסי מה?" היא שאלה.

"אה, זה כל אלה שההורים שלהם לא קוסמים והם גדלו במדינה הזַמְזֻמִּית."

"מדינה זַמְזֻמִּית?" שאלה אחינועם.

"רגע, רגע, יואו, ילדה כמה שאלות!" נלחץ צחי בקולו הצרוד, "כבוצדמית את תקבלי סל קליטה וחבילת הטבות ותיבת חיסכון... כל הדברים האלה של העדפה מתקנת, את יודעת. יהיה לך תורים קצרים בסופרים ובקופות חולים, כל השטויות האלה, עד גיל 18."

"מה? רגע, לאן אתם לוקחים אותי? תנו לי הביתה! לא! הצילו!"

"אף אחד לא יעזור לך כאן, ילדה," אמר לה צחי בחיוך מרושע.

"לא! היי! למה חטפתם אותי בכלל?! מה אתם רוצים ממני? למה לא חטפתם את מיקה גדעוני? אם למישהו מגיע להיחטף, זה לה!"

"מי?" שאל צחי בבלבול, "לא משנה, את קוסמת. לכן את פה."

"די! תפסיקו עם הקודים האלה! תתנו לי לחזור!" אחינועם המשיכה.

המשאית עצרה.

"הגענו!" נשמע קולו של מוריס הנהג.

צעדים נשמעו מחוץ למשאית. שתי הדלתות של גב המשאית נפתחו, ולעיניה המשתוממות של אחינועם נגלה מקום מאוד מוכר... זה היה נראה כמו גני יהושע בתל אביב. אפילו היה כתוב שם "גני יהושע". היא ראתה את המימדיון בהמשך ואת הלונה פארק וגני התערוכה מאחור. אלא שהמקום היה מלא במעין מבני בטון ענקיים וכדוריים שנראו כמו בועות בטון מכוערות בין המדשאות הגדולות של הפארק. לא ככה היא זכרה את המקום. ומה שהיה הכי מוזר זה השמיים שהיו אדומים לחלוטין, כמו דם, וכל האנשים ברחוב הסתובבו בגלימות בשלל צבעים ודוגמאות, והיו גם דברים אחרים שהסתובבו ברחוב שלא היו נראים כמו אנשים או כל יצור אחר שאחינועם הספיקה לראות בארבע עשרה שנותיה.

"אנחנו לוקחים אותך לבית החדש שלך," אמר צחי בחיוך מלא שיניים צהובות, "ברוכה הבאה לישראל השנייה, ישראל תחתית... ישראל של הקוסמים..."

		הפרק הבא