נבואת הקסם היהודי

בס"ד

ולפינה האהובה עליכם: כינוי בעברית כותב כמה משפטים בבולד ועונה לתגובות של חלקכם לפני הפרק. אני יודע שהשם של הפרק מבלבל, הכוונה היא לא לג'יני וויזלי אלא לג'יני רגיל כזה שיוצא ממנורת קסמים.

אני יודע שזה מרגיש שאני מעדכן מהר, פשוט אני מפרסם במקביל את "לכל הרוחות והשדים" (איזה שם גאוני? נכון? אה?... רק אני?...) שאפשר לקרוא כאן: http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=9188&showchap=1 אז זה מרגיש מהיר אבל בפועל זה פחות או יותר פעם בשבוע. דרך אגב, את מוריס, הנהג, אתם כבר פגשתם מ"קו מעבר". אם אתם לא זוכרים תקראו את זה שוב. הוא הדמות החדשה היחידה שהופיעה שם, והוא היה הנהג של איילת בזמנו.

אני יודע שההתחלה לא ברורה בעליל, וכל הדמויות חדשות, אבל די מהר תבינו את כל השינויים שחיליק עשה. ובפרק הבא יהיו ארבע- לא, חמש דמויות שהופיעו בפאנפיקים הקודמים. שלושה שצפוי שנפגוש, אחד שאתם כנראה לא זוכרים שראיתם, ועוד דמות אחת מפתיעה במיוחד! וכמובן שאם אתם מתגעגעים נואשות לעומר, אני אשתדל לעדכן בימים הקרובים את הפרק השני של "לכל הרוחות והשדים".

הערה: הפרק מדורג גבוה בגלל שפה בוטה. בכל זאת, גל והחברים שלו מקללים לא מעט. אה, עדיין לא פגשתם אותם בעצם. טוב, אתם תפגשו אותם ממש מעבר לקו המפריד. גל מופיע מהמשפט הראשון... קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב!

אם יש משהו שגל אהב, חוץ מקווידיץ', זה לגנוב.

שלא תבינו אותו לא נכון, הוא לא היה עבריין או משהו. רק מדי פעם כשהוא היה הולך לשוק הוא היה "מפלח" משהו מפה או משם. רגלי תרנגול פה, עיני זמר שם, ואם מדי פעם הוא היה נתקל באיזה פטרונוס תועה הוא היה מנסה לתפוס גם אותו. לאחרונה באמת הסתובבו יותר ויותר פטרונוסים ברחוב, וגם הצינה התמידית הזו הלכה והתגברה יחד עם היובש המעצבן הזה שתמיד גרם לשפתיים שלו להיסדק (חוץ מאיזה שבוע בחודש יולי שבו הייתה קצת לחות ואז הוא היה מזיע כל הזמן), ואם הוא היה לבד הוא לא היה מצליח לשרוד את זה.

אבל הוא לא היה לבד.

הוא לא בדיוק זכר איך הוא הגיע למצב שבו הוא נמצא, אבל איכשהו בתוך ראשו הוא היה מודע לכך שקוראים לו גל כי שם זה דבר שלא שוכחים, שילדים בגילו היו גרים בבית, עם זוג הורים ולפעמים גם כמה אחים, ולומדים בבית ספר כלשהו כל מיני דברים מועילים יותר ופחות. אבל כילד רחוב שמעולם לא היה גר בבית ומעולם לא הייתה לו משפחה, לפחות לא כזו שהוא זכר או ידע על קיומה, הוא הרגיש שחכמת החיים שצבר עזרה לו לא פחות. כילד עם שיער אדמוני כלהבה וקוצני כ... ובכן, כקוץ, הוא היה די בולט בשטח.

כשהיה צעיר הוא הכיר את שאול ואת יוני. הם העריכו שהם בני אותו הגיל, כי הם היו פחות או יותר באותו הגובה כשהם הכירו לראשונה. גם הם היו ילדי רחוב בעולם המשונה והלא הוגן שבו חיו. אבל סיפורי החיים שלהם היו שונים. שאול עזב את הבית שלו בגיל שלוש, כשאחיו הגדול הגיע לגיל ארבע עשרה ואנשים מוזרים פרצו להם לבית והכניסו את אחיו למשאית. אחד מהם, שראה את שאול, אמר שהוא "כמו אצבע שוקולד מתוקה עם השיער המקורזל הזה שלו, תבדוק לי אם הוא קוסם, ניקח אותו עכשיו מהזמזומים האלה."

זה היה קצת גזעני, ובאופן כללי זה היה משפט לא חכם לומר בשכונת פרדס כץ, ושאול נשך את החוטף המשונה הזה באצבעו. לכן, כשיצאו מהמשאית, החוטף השליך אותו לרחוב בטענה ש"בין כה הוא לא מחונך והוא יגיע לבית הספר הקהילתי, זה לא משנה מה הוא יעבור בדרך, הקוף הקטן הזה." העובדה ששאול זכר את זה, אחרי כך אותן שנים (הם לא ידעו כמה בדיוק), מראה כמה זה צרם לו. ככה שאול סיפר ליוני וגל שקיימת עוד מדינת ישראל חוץ מהמדינת ישראל שהם חיים בה, ושם חיים אנשים הנקראים "זמזומים", שאין להם כוח קסם כמו לכולם פה. שם אין פטרונוסים ויצורי פלא שמסתובבים ברחוב, יש שם רק זמזומים וחתולים. שם השמיים כחולים ולא אדומים. והטבעות שלהם בכלל לא עוזרות להם לבצע קסמים אלא פעולות מוגלגיות שונות ומשונות.

הסיפור של יוני היה נועז יותר. ליוני גם היה שם משפחה, אבל פלוצקר לא היה שם סימפטי במיוחד, בפרט לא בעולם אנשי הרחוב. רק גל ושאול ידעו על שם המשפחה שלו, וזה יצר בין שלושתם איזשהו אמון.

משפחתו של יוני סירבה לעבור משרביטים לטבעות, כשהפיהרר חיליק גולד החליט לבצע מעבר גורף. ההורים של יוני נשלחו למתקן ארבע אחת ארבע, האחים של יוני נשלחו לבתי ספר קהילתיים ויוני שהיה אז גם בן שלוש נזרק לרחוב. והוא בהחלט נראה כמו ילד רחוב עם השיער השחור שבכל פעם שקצת התארך התעקש לצמוח לצדדים או למעלה ולא למטה והקנה לו מראה די פרוע. לכן יוני הרבה להסתובב בשיער קצוץ.

שלושתם הסתובבו יחד כל הזמן כי ידעו שלא יוכלו להסתדר לבדם. גל היה הנועז שבחבורה. הוא זה שתמיד הציע להם לבצע פעולות מסוכנות. בלעדיו, יוני ושאול לא היו מעזים לגנוב אוכל והיו גוועים ברעב. יוני, לעומת זאת, היה הצלע ההססנית והמפוחדת ביותר. הוא זה שדאג למנוע מגל לבצע מגוון פעולות מסוכנות ומיותרות, ותמיד היה אומר את זה בטון מתחנחן ומפוחד. העובדה שיוני היה הנמוך שבחבורה ושהעיניים השחורות שלו היו גדולו ועגולות הקנתה לו מראה חמוד, שובה לב ומעורר רחמים, מה שעזר לו להשיג את מטרתו.

שאול, הצלע השלישית, היה ברוב הפעמים לשון המאזניים. אם ליבו היה נוטה ללכת בעקבות גל, אז היו כל השלושה מבצעים מעשה קונדס כזה או אחר, ובסופו של דבר גם נענשים עליו יחד. לרוב הייתה זו קשירה על עמוד בכיכר העיר והצלפות על ישבניהם הרכים עד שכבר לא היו רכים וכאב להם לשבת. וכאשר שאול היה חושב ללכת אחרי יוני, אז היו השלושה נמנעים מפעולה כזו או אחרת, ובדרך כלל היו נגררים ללילות ארוכים וקרים של רעב, אז היו מתכרבלים יחד ומחממים זה את זה. היה ביניהם הסכם שברגע שמישהו מהם מת, השניים האחרים יאכלו אותו כדי לשרוד. זמנים נואשים גוררים פעולות נואשות, כבר אמרנו?

השלושה גדלו יחד והתבגרו יחד. הם העריכו שהם באותו הגיל, שלוש עשרה או ארבע עשרה, בעקבות הפלומה שצמחה להם מעל השפה העליונה ומתחת לחגורה באותו הזמן ובעקבות הקולות שלהם שהחלו לעשות את השטויות שלהם.

"היי, אתם כבר לא ילדים," אמרה להם רוחמה מדוכן הדגים יום אחד, "עוד מעט והגניבות שלכם לא יסתכמו בכמה הצלפות בטוסיק הקטן שלכם, כי הוא כבר לא קטן. יקחו אתכם לכלא, או יותר גרוע, למתקן."

"שמעתם אותה," אמר יוני המודאג, "אנחנו חייבים למצוא אוכל בעצמנו. אני לא רוצה למות כל כך מוקדם! אנחנו לא יכולים להמשיך לגנוב! זה מטורף! זה לא חכם בכלל!". הוא היה נוהג לדבר ממש מהר במצבי הלחץ שלו.

"טוב, מה אתה מציע?" שאל שאול בשיעמום. הם שכבו על משטח אדמה שכנראה בעברו היה מדשאה מטופחת, אבל כרגע כל מה שנשאר שם היה רק חול. גלימתו של אברהם לא הגנה על רגליו, והן התמלאו חול.

"לא יודע, אולי נעבוד?" שאל יוני.

שאול גיחך. "לעבוד? באמת? במה? מי ירצה אותך? אין לך איזה כישרון מיוחד, אין לנו שכל או מיומנות שלמדנו, אפילו סבלים אנחנו לא יכולים להיות."

"אולי נמכור בחנות?" הציע יוני, "או בדוכן בשוק?"

אברהם גיחך. "כאילו שמישהו ירצה לתת לאנשים כמונו לגעת לו בכסף. באיזה עולם אתה חי? נכון, גל?"

"גל?" שאל יוני, "איפה אתה?"

יוני ושאול התרוממו לישיבה.

"פאק," אמר שאול, "גל בטח הלך לשוק שוב."

"נו, בוא מהר יא סקרוט פוץ תחת!" אמר יוני בלחץ ונעמד על רגליו הזריזות, "בוא נמצא את גל לפני שהוא יפלח עוד משהו!"

שניהם רצו לשוק הסמוך, אבל זה היה מאוחר מדי. הם ראו את גל בורח כשדבר מה מוסתר מתחת לגלימתו, כששני קוסמים ותרנגולת רודפים אחריו.

"למה רודפת אחריו תרנגולת?" שאל שאול בבלבול.

"תראה, תראה את המניאק," יוני סינן, "הוא עוד צוחק הבן זונה."

"וואו, גל!" צעק שאול לעברו.

גל, שכמעט נחנק מהצחוק שלו, לא עצר. הוא עבר לידם בריצה, מפיל את דוכן הירקות של הרצל השתקן. תמיד הוא היה שותק ומאיים, וידעו שלא כדאי להסתבך איתו. התרוצצה שמועה מסתורית לגביו שהוא היחיד שהצליח לברוח ממתקן ארבע אחת ארבע.

"פאק, גל אכל אותה," זעק יוני באומללות, עיניו מתחילות להיות לחות ולאיים לדלוף, "אנחנו לא נראה אותו יותר!"

לשאול היה רעיוו. "בוא נציל אותו!" הוא אמר.

הם התחילו לרוץ אחריו.

"עצור!" צעק שוטר שעבר שם וראה את המרדף המשונה. הרצל, מדוכן הירקות, הצביע על גל ולחש: "און. ון. ן. ."

ככל שהרצל המשיך במלמול המשונה שלו, גל הרגיש את רגליו בוגדות בו. הוא הרגיש כאילו מתחת למתניו נמצא זוג גפרורים העומדים להיבקע. הלחם הטרי שהחזיק מתחת לגלימתו נהיה כבד כל כך פתאום, והראייה שלו התערפלה...

"היי! אדון! אתה עצור!" צעק השוטר. גל הרגיש שזהו, זה אבוד לו. רוחמה צדקה. הגניבות האלה באמת הביאו למפלתו.

"יש לך רישיון לזה?" המשיך השוטר לצעוק, אבל הוא עדיין נשמע מרוחק.

"אדוני, מה אתה רוצה ממני?" מלמל הרצל.

"אין להשתמש במיעוט הכוח ללא רישיון מתאים, עליך להתלוות אליי לתחנה," אמר השוטר ונגע בהרצל בטבעתו.

"אני מעתיק אותך לתא המעצר," אמר השוטר והרצל התאדה משם.

"ובאשר אליך, ילדון," אמר השוטר והביט בגל. יוני ושאול המפוחדים חששו ממה שהשוטר יעשה לו.

"עזוב, מסכן קטן. ממי גנבת את הלחם? אני אשלם עליך," אמר השוטר ומלמל, "ן. ון. און."

גל הרגיש כאילו אונו חוזר אליו והוא נעמד על רגליו.

"תודה, אדוני השוטר!" הוא חייך והצדיע.

השוטר חייך. "תשמור על עצמך. למה אתה לא בבית ספר?"

"לא שלחו אותי," משך גל בכתפיו.

"אז כנראה עוד לא הגעת לגיל," אמר השוטר, "ועכשיו להתפזר כולם, אין מה לראות. איפה מי שגנבת ממנו את הלחם? אני אשלם לו..."

"אני הצלתי לכם ת'תחת, חבורה של כפויי טובה," קבל גל באזניהם של חבריו בשעה שישבו וזללו את הלחם שהשוטר קנה להם, "אם לא אתם אז שוב היינו הולכים לישון כולנו בתוך הגלימה שלי, ושאול כבר ממש גדול."

"היי, זה לא אשמתי! זה הגנים האתיופיים שלי!" התגונן שאול בפה מלא לחם. חתיכות בודדות של לחם עפו מפיו ונחתו על פניו של יוני שניגב אותם בהפגנתיות.

"מה השוטר הזה אמר? בית ספר?" שאל יוני, "מה יעשו לנו? יפרידו אותנו?"

"אל תדאג, יוני, כל עוד אני שומר עליך הכל יסתדר. רואה איך הסתדרנו עד עכשיו?" ניחם אותו גל.

"כן, אתה מסתדר? מי שגר בבית אמיתי עם משפחה אמיתית הוא מסתדר," התלונן יוני, "ותראו, כבר לילה. אני לא אסבול עוד לילה מתחת לשמיים הקפואים האלה."

"כן, מספיק לי לנקות כפור מהשפתיים כל בוקר," אמר שאול, "בואו נמצא מקום סגור לישון בו."

"אתה מציע שנפרוץ לבית?" שאל גל בהרמת גבות כפולה ובחיוך ממזרי, "זה משהו שלא עשיתי מעולם... הרפתקה חדשה!"

"לא, די, גל, בחייאת," החל יוני לומר במהירות.

"למה לא? נדפוק בדלת, נציג את עצמינו ככמה ילדים שמחפשים מחסה מהקור," החל גל לגבש תכנית.

"אנחנו כבר לא ילדים," הזכיר לו שאול, "בטח לא עם השפם בר מצווה שלך."

"היי!" נעלב גל וליטף את שפמו הקטנטן, "אל תעליב אותו! הוא לא התכוון, שפמי. נכון שהוא לא התכוון?"

"אתה דיברת עם השפם שלך הרגע?" צחק יוני.

"טוב, אני אמצא לנו מקום להיות בו," אמר גל ונעמד, "איתכם או בלעדיכם."

כשגל התרחק, יוני ושאול הביטו זה בזה.

"נבוא?" שאל שאול. יוני לא ענה לו אלא פשוט נעמד והחל לרוץ לאן שגל הלך. תוך כמה שניות שאול יצא בעקבותיו.

"גל! מה נראה לך שאתה עושה יא חתיכת מפגר?!" התעצבן עליו יוני כשגל מצא סדק בכביש עליו הלכו, סדק רחב מספיק ועמוק מספיק כדי שיוכל להיכנס אליו.

"מוצא לנו מקום מקורה לישון בו," אמר גל.

"צא מהבור, מטומטם!" צעק עליו יוני.

גל דחף את צמו לתוך הסדק והוא כבר היה בפנים.

"יופי, עכשיו איך תצא? איזה דביל..." טפח יוני על מצחו בייאוש.

"מצאת משהו?" שאל שאול את גל שהיה בתוך הבור ההוא.

"וואלה מצאתי," אמר גל, "זה נראה כמו בקבוק מוזר כזה, כמו קומקום שטוח."

"קומקום שטוח?" שאל יוני.

"מה זה?" שאל שאול. יד מפויחת ששייכת לגל יצאה מהסדק, אוחזת בידה כלי חרס כלשהו.

"אה," זיהה שאול, "זה נראה כמו המנורה של אלאדין."

"של מה?" שאלו יוני וגל.

"סתם, אגדה של זמזומים," אמר שאול, "צריך לשפשף את זה ואז יצא משם ג'יני."

"ג'יני אמיתי?" שאל יוני.

"לא נדע אם לא ננסה," אמר גל וצחק לעצמו בזמן שהחזיר את היד עם המנורה לתוך הסדק.

"ה-היי! לא! אולי זה מסוכן!" אמר יוני, "אולי זה ג'יני רשע!"

"זה ג'יני! הוא חייב להקשיב לי והוא לא יכול להרוג!" נשמע קולו של גל, "מה כבר יכול לקרות? הנה, אני משפשף... וואלה, קורה משהו!"

"גדול!" התלהב שאול. יוני נעץ בו מבט מאשים והוא הפסיק.

עשן ירוק יצא מהסדק.

"גל? אתה בסדר?" שאל יוני.

"אהו, אהו, כן, רק טיפה עשן," אמר גל, "וואו! מה הדיבור, אחי?"

"מה זה? מה קורה שם?" שאל שאול.

"אשכרה ג'יני! ירוק ועם פלולה ליד האף!" אמר גל.

"אתה צוחק," אמר יוני, קולו רועד מפחד, "אתה משקר. שאול, נכון שהוא משקר?"

"האחד יתחיל את מה שהשלושה יסיימו," נשמע קול נמוך ורועם, "וכאשר האחד יצטרף לשלושה הם יהיו ארבעה."

"מה זה? בעיות בחשבון?" גירד שאול בראשו, "מי זה מדבר שם? זה הג'יני?"

"וכשארבעתם ידהרו ויביאו למלחמה, לרעב, למגפה ולמוות, ידע האחד כי טעה כשהצטרף. ואילו לא יצטרף האחד, ידע הוא מיד שהוא האשם. על האחד לבחור כיצד לסיים את דרכו ואת דרך כולם, וכיצד יביא לכיליון. והאחד.... הוא אתה."

יוני ושאול הציצו לתוך הסדק וראו את הג'יני שולף אצבע גרומה וירוקה ומצביע בעזרתה על גל החיוור.

"מה זה אומר?" שאל גל.

"מאיפה לי לדעת? זו רק נבואה שאני מעביר," אמר הג'יני, "ומי שהכניס אותי למנורה אמר לי שמי שישחרר אותי מהמנורה יהיה האחד מהנבואה."

הג'יני הרים את מבטו וראה את יוני ושאול. "זוזו, תנו לי לצאת," הוא אמר להם.

"היי! אתה לא יכול ככה ללכת!" אמר גל.

"בטח שאני יכול! רוצה לראות איך אני עושה את זה?" צהל הג'יני.

"רגע, אבל אתה חייב לומר לי מי אמר לך את הנבואה הזאת!" צעק גל כשהג'יני יצא מבעד לסדק ועלה לעבר השמיים.

"אני לא חייב לך כלום!" צעק הג'יני לפני שעופף משם ונעלם באופק.

יוני ושאול הביטו, המומים, בנקודה הרחוקה אליה הג'יני עופף.

"נו, מה אתם עומדים שם כמו שני זמזומים? תרדו!" צעק גל, "אם לא עצרתם אותו לפחות תעשו משהו מועיל אחר!"

"אחי, זה..." מלמל יוני, "אתה גם לא היית עוצר אותו אם היית במקומי. זה מכניס אותך להלם."

שאול ויוני ירדו לתוך הסדק ופגשו שם את גל חברם, חיוור ורועד.

"מה זה אומר, מה שהג'יני אמר?" שאל שאול, "מה, אתה האחד?"

"ואולי הג'יני הזה סתם חירטט? בואו נהיה כנים לרגע," אמר גל, "רגע, יש איזה קטע שג'ינים לא יכולים לחרטט?"

"מאיפה אני יודע? מה, אני מבין בג'ינים?" שאל שאול.

"יופי, אמרתי לך לא ללכת לשם," אמר יוני בייאוש.

"יופי, אתה וה'אמרתי לך' שלך," התעצבן גל, "מה אנחנו עושים עכשיו? מאיפה לי מי אלה השלושה האלה שאני צריך להתחמק מהם כדי שאני לא אגרום למלחמה, לרעב, למגפה ולמוות?"

צעדים נשמעו ממרחק מה. יוני ושאול הביטו סביבם וראו שהמקום החשוך והמפוייח בו הם היו היה למעשה מנהרה תת קרקעית, ושמהמשך המנהרה הגיעו אליהם שלושה אנשים שכשהתקרבו אליהם נשפך עליהם אור מלמעלה כך שגל, יוני ושאול ראו שמדובר בנערה בעלת שיער גלי שטני וארוך הגדולה מהם בשנים מעטות ובשני ילדים חומי שיער כבני שתים עשרה שעמדו לידה.

"אתם השלושה?" שאל גל בקול רועד.

"השלושה?!" שאל אחד הילדים, "אתם השלושה?!"

"אם הם שאלו אותנו זה אומר שהם לא השלושה," אמרה לו הנערה.

"כן, נדב, אתה טיפש," אמר הילד השני בזחיחות לילד הראשון.

"סתום," סינן לעברו נדב.

"אבל זה אומר משהו יותר גרוע," אמרה הנערה ההיא, "זה אומר שהם שמעו על השלושה... איך שמעתם עליהם?"

"אני יודע? איזה ג'יני משוגע אמר עליהם משהו," אמר יוני במהירות וגל נעץ בו מבט רושף אש.

"מה כבר אמרתי?" התגונן יוני.

"אתם- אתם שיחררתם את הג'יני?!" שאלה הנערה בעיניים פעורות.

"ואם כן, אז מה?" שאל יוני.

"יוני, סתום," לחש גל שעצם את עיניו בתסכול, "לא כולם צריכים לדעת על זה..."

"אתם יודעים כמה כוחות אפלים שיחררתם החוצה עכשיו?" גערה בהם הנערה, "בוא'נה, כשמנהיגים ישמעו על זה הם ישתגעו. הם פשוט ישתגעו! אין, אמרתי להם שלשמור פה את המנורה יהיה רעיון גרוע. רגע, מי מכם זה האחד?"

גל הצביע בחשש על עצמו, כשיוני ושאול מצביעים עליו גם הם, מפחדים ממה שהנערה תאמר להם.

"או מיי גאד, אתה הסתבכת," אמרה הנערה לגל, "ביג טיים. שלושתכם, תבואו איתנו. נעשה לכם כמה בירורים..."

"רגע, אתם בטוחים שאתם לא השלושה?" שאל גל.

"בטוחים, בטוחים, יאללה בואו כבר חבורת מסריחים," אמר להם הילד ההוא, נדב.

"שתוק, נדב," אמר לו הילד השני. נדב ענה לו בחריצת לשון והשישה החלו ללכת לאורך המנהרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא