מופרעים

בס"ד

<הכנס כאן את ההסתייגות הסטנדרטית על זה שהארי פוטר שייך לג'יי קיי רולינג>

קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב!

התאורה המעומעמת במסעדה בה פטוניה והחבר שלה, ורנון ישבו לאכול, השרתה עליהם אווירה קסומה. לא, לא קסומה. פטוניה לא הייתה יכולה לחשוב על המילה הזאת. מחשמל זו מילה טובה יותר, אז אווירה מחשמלת.

"פטוניה," אמר לה ורנון בסיום הארוחה הרומנטית שלהם. הוא חשש לקראת מה שהוא עומד לעשות. הוא אהב את פטוניה והיא אהבה אותו, אבל היה בה איזשהו צד אפל ומסקרן... למשל, היא לא הסכימה שיקרא לה "טוני" כשם חיבה כי זה הזכיר לה דמות מהעבר.

"פטוניה, אני אוהב אותך," הוא אמר לה.

"הו, גם אני אוהבת אותך, ורנון," היא התמוגגה.

"ולכן יש משהו שאני רוצה לשאול אותך," הוא אמר לה וירד מהכיסא עליו ישב. במאמץ מה הוא כרע ברך, חוויה מסובכת לאדם רחב גוף כמוהו, והוציא מכיסו תיבת קטיפה קטנה ואדומה.

"הו, ורנון," אמרה פטוניה, קולה רועד, "אני לא מאמינה..."

ורנון התקשה לקרוא את הבעת פניה. האם היא שמחה? מתרגשת? אולי עצובה או מזועזעת? הוא בלע רוק. אין כבר דרך חזרה.

"פטוניה אוואנס," הוא אמר לה ופתח את תיבת הקטיפה. טבעת יהלום דקיקה כמו אצבעותיה של פטוניה נצצה לה שם.

"התנשאי לי?" הוא שאל את השאלה הגורלית.

הוא ראה דמעות נקוות בזווית העין של פטוניה. "הו, ורנון," היא אמרה ברעד. היא לא נראתה שמחה.

"מה, לא?" הוא שאל בדאגה. האם הוא טעה את טעות חייו עכשיו?

"בטח שנאי רוצה להתחתן איתך," היא אמרה ואבן נגולה מעל ליבו, "אבל..."

ליבו שוב נהיה כבד. שום "אבל" לא יכול להיות טוב.

"כן, פטוניה שלי?" הוא שאל אותה, מצפה לגרוע מכל.

"אני לא יכולה להתחתן איתך לפני שאהיה כנה איתך לחלוטין," היא אמרה לו, "ואני מקווה שלאחר שאספר לך הכל אתה עדיין תרצה להינשא לי."

"אני ארצה להינשא לך תמיד, לא משנה מה," הוא אמר, ליבו נשרף מתשוקה ואהבה לבחורה שעמדה מולו, "את אהבת חיי, פטוניה."

היא בלעה רוק. "אל תהיה כל כך בטוח," היא אמרה, "זה... זה לא בטוח לדבר על זה כאן."

בדירה המשותפת שלהם האפלוליות שלטה בכול. התריסים היו מוגפים ופס של אור מתאורת הרחוב של הלילה האיר את עיניה של פטוניה בלבד כשישבו בטרקלין דירתם.

"יש לי סוד," היא אמרה, "סוד אפל, ואני מרגישה שאני חייבת לספר לך אותו לפני שנתחתן. כי אם תגלה אותו בדרך כזו או אחרת... אתה חייב להבין לאן אתה נכנס..."

"את מתחילה להדאיג אותי," הוא אמר, "זה לא שיש לך קשרים עם העולם התחתון או משהו, נכון?"

פטוניה צחקה בלחץ. "הו, ורנון, אז זה היה פשוט יותר להסביר. תבין, זה קשור לאחותי."

ורנון נדרך. היא מעולם לא דיברה על אחותה.

"היא... היא לא רגילה," היא אמרה, "היא שונה."

"היא חולה?" הוא שאל, "היא סובלת מנכות כלשהיא? פיגור? האם היא מעורבת עם העולם התחתון? היא..." קולו ירד ללחישה, "היא לסבית?"

"הלוואי וזה היה משהו טבעי, ורנון," היא אמרה ווורנון קפץ שפתיים במחאה על כך שהיא לא שותפה לדעותיו ההומופוביות, "אבל זה הרבה יותר מסובך... היא מכשפה."

ורנון בלע רוק. "זה משהו לא נחמד לומר על אחותך, פטוניה, מה היא כבר עשתה שאת מכנה אותה כך?"

פטוניה הנידה בראשה, מחפשת את המילים שיעבירו את המסר מבלי שתגרום לורנון לחשוב שהיא מופרעת כמו אחותה. "לא במובן הרע של המילה, אלא ממש במובן המילולי."

"מה זאת אומרת?" שאל ורנון, "את לא מתכוונת שהיא עושה כשפים, כן?"

הוא נראה משועשע מהבדיחה של עצמו, אך כשראה את הבעת פניה הקודרת של פטוניה הוא הבין שהיא רצינית.

"אני אוכיח לך," היא אמרה, "ואני אזמין את לילי ואת החבר ה...מופרע שלה, לארוחה. אבל בבקשה ממך, אל תחשוב שגם אני כזאת... כמוהם."

"אני לא חושב שירדתי לסוף דעתך, פטוניה," הוא אמר.

"שלום!" קראה לילי כשנכנסה למחרת לדירתם של ורנון ופטוניה יחד עם החבר שלה, ג'יימס פוטר.

ורנון ופטוניה בדיוק סיימו לערוך את השולחן לקראת הארוחה החגיגית. ורנון לבש את מיטב בגדיו, והופתע לראות בחורה כבת גילה של פטוניה, עם שיער אדמוני זוהר וחיוך משגע, שהייתה יכולה להיות דוגמנית מפורסמת, לובשת גלימה בלויה. אחריה נכנס גבר נמוך עם שיער מבולגן להחריד ומשקפיים עקומים, גם הוא לובש גלימה. הו, אלוהים, למה ורנון צריך להיות קשור לשני ההיפים האלה?

"שלום, ליליאן," אמרה פטוניה בקרירות כשלילי רצה אליה וחיבקה אותה תוך אמירת "טוני!"

עכשיו ורנון הבין למה פטוניה כל כך שונאת את השם הזה.

"ורנון, תכיר את... את אחותי," אמרה פטוניה בלב כבד.

"היי," אמרה לילי והושיטה לו יד ללחיצה, "והנה ג'יימס, החבר שלי."

ג'יימס גם הוא לחץ את ידו של ורנון שאפילו לא טרח להסתיר את הגועל שלו מהידיים שלהם.

"מה אתם לובשים?" הוא שאל בקול נמוך.

"גלימות, מה אתה לובש? בגדים מוגלגיים מוזרים?" שאל ג'יימס והוא ולילי צחקו.

"פטוניה, האם הם חברים באיזו כת מסתורית?" ורנון שאל את ארוסתו בלחישה.

"זה הרבה יותר גרוע," היא לחשה לו גם היא, "תראה."

"אני אגיש את האוכל לשולחן ואתם תשבו בינתיים," היא אמרה, ולילי הזדרזה לענות ולומר, "אין תורך, טוני, אני וג'יימס יכולים להרחיף את האוכל בקסם!"

"במה?!" שאל ורנון ההמום.

"קסם, אתה יודע, אני אדגים לך," אמר ג'יימס ולנגד עיניו של ורנון הפך את עצמו לאייל.

זה היה הדבר האחרון שוורנון זכר לפני שהתעלף.

"את חושבת שהאייל היה יותר מדי?" שאל ג'יימס את חברתו לאחר שהחזיר אותה הביתה.

"יכול להיות, אם כי לפחות עכשיו ורנון מאמין שקיים קסם בעולם, אם כי הוא הסכים להתחתן עם פטוניה רק אם הם ינתקו קשר מאיתנו."

"זה לא מפריע לי יותר מדי, הם המוגלגים הכי מוגלגיים שפגשתי," אמר ג'יימס, "אבל את ואחותך בטח מסכנות."

"אני חושבת שפטוניה מרוצה מהתירוץ לנתק איתנו קשר יותר מורנון. אני כבר חיה איתה מיום היוולדנו ככה שאני מכירה את אחותי ואין לי כוח להיעלב," היא אמרה, "אני יודעת שהיא קוראת לקוסמים 'אנשים כמוה' או 'מופרעים', כן, ג'יימס, אל תהיה מופתע," היא אמרה כשג'יימס נראה המום, "אז זה לא מפתיע אותי יותר מדי. חוץ מזה, הם פריקים של סדר וניקיון. ראית איך ורנון סלד מהגלימות שלנו או מהשיער שלך והחיוכים שלי או מכל דבר שקצת סולד מהנורמה הבריטית הקרירה."

"כן..." ענה ג'יימס באכזבה. הוא תמיד רצה שיהיו לו גיסים נחמדים, היות והוא היה בן יחיד.

"אבל בסדר, אנחנו לא צריכים לדאוג מפטוניה ומוורנון, אני בספק אם הם יזמינו אותנו לחתונה שלהם. ובאמת, תרצה שהם יכירו את הילד שלנו?"

"ה-הילד שלנו?" שאל ג'יימס בבלבול, "אין לנו ילדים! את לא בהריון, נכון?"

לילי הנידה בראשה. "סתם, חשבתי לעצמי, אם יהיה לנו ילד..."

"את- את רוצה לומר לי שאת חושבת על חיים משותפים של שנינו?" שאל ג'יימס.

לילי צחקה. "למה אתה כל כך מסמיק, ג'יימס?" היא שאלה אותו.

"זו הצעת נישואין?" הוא שאל.

"אפשר לומר," היא צחקה בתשובה.