אחים בדם

סול 💧
סול הכין את הלגיון לקראת הביקור של היוונים. היוונים היו צפויים לבוא בעוד דקות אחדות למחנה יופיטר, אז הכל צריך להיות מושלם. כפראיטור היחיד של הלגיון השבעה עשר, סול עמד בראש הפלוגה שקידמה את היוונים לברכה.
היוונים שהו במחנה יופיטר במשך שבוע. הם התחלקו לקוהורטות באקראיות, כך שכולם היו עם מי שרצו. ביום שהגיעו למחנה, הם אכלו בפורום האוכל. כולם צחקו ונהנו, ואפילו בני הרמס ומרקורי נתנו אחד לשני חולצות מחנה מיותרות.
ואז הגיעה המפלצת.
המפלצת הייתה בגלל דרקון בגודל 100 מטרים. עיניו היו אדומות וניביו החדים צהובים ומלוכלים, אבל אפשר היה לדעת בוודאות שהשיניים האלה חדות מספיק כדי להרוג.
החצויים היוונים שלפו נשק, וכך גם הרומאים. כמה רומאים מיהרו להביא את הבליסטראות, אבלאלה ניזוקו מאוד מהפיצוץ שהדרקון חצה איתו את גבולות רומא החדשה.
הדרקון פשוט התחיל להרוס בניינים וחנויות, והקשתים ירו בו חצים. קשקשיו היו עבים מספיק כדי להדוף את החצים, ואלה חזרו אל החצויים במהירות הבזק.
נראה היה שהדרקון רוצה לפגוע רק ברומאים. היוונים החלו לסגת לקול קריאות הבוז והאיבה שהרומאים שלחו אליהם, אבל הדרקון נעלם. הדבר היחיד שיכלו לעשות זה להילחם אחד בשני.
סול פיקד על הלגיון בזמן שהרומאים התחילו את המתקפה. הוא ראה את הנערים והנערות נלחמים אחד בשני, רומסים את גופותיהם של המתים ופשוט הורגים את היוונים.
הוא חיסל את כולם, כשלפתע, מבטו נתקל בנערה שנראית צעירה ממנו בשלוש שנים בת חמש עשרה נלחמת בחבר הכי טוב שלו, אדוארד. אבל הנערה נראתה לסול מוכרת מדי. שיערה הגלי גלש על כתפיה, והיה נראה שאפילו מאחור מבט יכול להרוג.
סול ידע שהוא לא הולך להרוג אותה. גם אם היא יוונית, היא נערה שקטנה ממנו בשלוש שנים. רצח. הוא פשוט תקע את החרב שלו ברגלה, בכתפה וביד החרב שלה, כך שהיא קרסה על הרצפה.
אדוארד החליק לו כיף והלך לעזור לעוד רומאים. אבל סול פשוט בהה בפניה של הנערה, כשזיכרון הציף אותו.
"סול! סול!" קול של ילדה העיר את סול ממחשבותיו. הוא הביט בעצמו הצעיר יותר - כבן שבע.
הילדה קפצה על סול הצעיר וחיבקה אותו.
"אל תלך! בבקשה..." אמרה ודמעות זלגו מבעד לעיניה.
"אני תמיד אזכור אותך, אנה." אמר סול הצעיר, כשהזאבים לקחו אותו ממשפחתו.
אבל סול המבוגר פשוט בהה בדמותה בת הארבע והצעירה של הנערה שסול פגע בה. אחותו הקטנה, אנה.

סול לא חשב על מה שהוא עשה. הוא לקח את גופתה של אנה לעבר מרפאת השדה שהיוונים הקימו, הרחק ממחנה יופיטר. כשהחצויים היוונים ראו אותו מתקדם לעבר המרפאה הזמנית שלהם, הם כיוונו אליו נשק. אבל הוא פשוט הראה את גופה הרפוי של אנה בזרועותיו, והמשיך לרוץ לעבר בני אפולו המרפאים.
בן אפולו שנראה כבן חמש עשרה, שנראה היה שפיקד על כל העסק של המרפאים שם, כיוון אל סול את הקשת שלו. כך עשו גם שאר בני אפולו שהיו יכולים לעזוב לכמה רגעים את החצויים הגוססים והפצועים, והחצויים שלא הועילו כל כך בהתקפה והגנו על מרפאת השדה מפני הרומאים.
סול פשוט הניח את גופתה של אנה על הדשא הרך, ורץ משם, יודע שאנה חיה.
הוא החליט לעצור את המלחמה הזאת. הכל יצא משליטה. חצויים נהרגים, ורומא החדשה נהרסת.
"חצויים! הגיע הזמן לעצור את המלחמה הזאת! חברינו נהרגים. יוונים, טפלו בחבריכם וחזרו למחנה שלכם." ובזאת הוא סיים את דבריו.
הלגיון חזר למחנה יופיטר, והיוונים הלכו למרפאת השדה שלהם. סול החליט לדבר עם אנה. להסביר לה למה הוא עזב אותן.
הוא הגיע למרפאת השדה של היוונים, ומצא את אנה, נתונה לטיפול של הנער בן החמש עשרה.
החצויים היוונים כמעט רצחו אותו, אבל אז השמיע הנער את קולו. "אל תדאגו. הכל בסדר." הוא סימן לסול להתקרב אליו.
"למה אתה עשית את זה? למה לא השארת אותה שם, והבאת אותה לפה?" הנער הבלונדיני הביט בעיניו הירוקות של סול.
"היא אחות שלי מהצד האנושי," נאנח סול. הנער התנשם בהפתעה, וסול המשיך את סיפורו. "כשהייתי בן שבע, הזאבים לקחו אותי למחנה יופיטר. לא חשבתי שאני אפגוש אותה שוב... אבל תמיד זכרתי אותה. היא אחותי הקטנה, ואני אגן עליה. גם אם זה יעלה לי בחיי." סול ראה שעכשיו כל היוונים הביטו בו, המומים למשמע החדשות ששמעו.
"אנדריי? מה קרה?" אנה התעוררה והרימה את ראשה. ואז היא פגשה במבטו של סול. היא הביטה בו בהלם, דמעות בעיניה, וישר קפצה עליו וחיבקה אותו.
"כל כך התגעגעתי אליך!" החיבוק שלה היה מוחץ, אבל לא היה לו אכפת. הוא התגעגע אל אחותו הקטנה.
"כל יום חשבתי עלייך, אנה. מה קרה אחרי שעזבתי? איפה אמא?" הוא הביט בה, שמח למראה אחותו הקטנה.
אנה השפילה את מבטה אל הדשא. "היא מתה. מפלצות פרצו הביתה... ורצחו אותה. אתה המשפחה היחידה שנשארה לי, סול. תבטיח לי שלא תעזוב אותי יותר. לעולם." היא הביטה בעיניו הירוקות כשלה, וחיבקה אותו שוב.