הירח של קאס

ספוילרים עד לפרק סיום עונה חמישית.

הירח עמד גבוה בשמיים, כמעט ויותר גבוה מהכל - רק אחיו, הכוכבים האחרים, הפריעו לו בדרך. הוא היה אפוף כולו בעשן מתקתק שלמרות המראה המאיים שלו היה רך וצמיגי. רוחות הגאות והשפל הסתחררו בין הגלים, בעוד הן מחליטות מה יקרה היום בדרך שלהן, דרך הטבע העז. קאסטיאל בהה בשממה הכוכבית, שעבורו הייתה יותר מצביר כוכבים רחוק באלפי שנות אור. הוא הביט בהם ממש אל תוך תוכם וחשב על הפעם האחרונה בה ראה את דין.
הם היו בשדה הנטוש הזה, שצבר אבק כבדרך קבע. קאסטיאל ובובי עמדו ליד הקברים המיותמים, מביטים בבחור האמיץ מנסה לחלץ את אחיו, אולי אפילו את זה שכבר איבד את עצמו זמן רב קודם לכן. לוציפר שכן בתוכו וקרע אותו מבפנים, הוא היה רק כלי במשחק הזה - באופן מילולי. כשהם הלכו, דין היה פצוע. גם כוחות הריפוי הממוצעים ביותר של קאס כמלאך לא יוכלו לרפא דברים שלוציפר עשה לו, מי יודע אם כלל רק באופן פיזי. הפנים שלו דיממו, אבל קאס היה יכול להישבע שהוא שמע את הלב שלו קורא לעזרה - כמעט מתפוצץ מכאב. הוא רצה להרוג את הממזר שעשה את זה, אבל ידע שזה נגמר. סאם כבר לא שם, בובי ילך לאן שלא ילך ודי ימשיך הלאה. הוא תמיד עושה את זה, עם הכישרון המיוחד הזה שלו. קאסטיאל קיווה שירצה להישאר אתו - להתחבק אתו בלילות, בתחושת מלאכית אמתית. הוא לא ידע שמלאכים יכולים להיות כל כך רעים, אבל כשדמיין את דין ראה בדיוק את מה שרצה במלאכים. הוא קיווה לשמץ של תעוזה וחוצפה, של מסירות שאין כמותה - הוא קיווה שיידמו לדין אף במקצת. אבל אין אנשים כמוהו, הוא ידע זאת, ודין לא היה שלו. אז הוא פשוט הלך, בלי לומר שלום - לתוך עולם של כאוס מתחלף. פעם פה ופעם שם, הוא רק רצה קצת שקט. קאס קיווה שזו לא תהיה הפעם האחרונה שיראו אחד את השני, כי אלוהים יודע מה יקרה במצב הזה. אמנם כעת הוא חוזר למלאכים הקנטרנים שלו, לאחיו, אבל ידע שביניהם אין את המסירות של סאם ודין. בכלל אין דבר כזה בשום מקום.
הוא חש כשד זר המתהלך בין המלאכים. אחרי הבגידה שלו, אחרי שחזר לחיים, הוא פחד שלא יקבלו אותו. אלוהים השאיר אותו עם מעט אנושיות אחרונה. הוא ירד מגן העדן והתיישב על העצים מפעם לפעם, עומד וצופה בדין. הוא לא רצה לומר שלום, וכל כך לא רצה לראות את המבט על פניו של דין. הוא כל הזמן היה קורא לו בשמות גנאי ומקלל אותו, אך קאס לא הבין שזו הייתה דרך החיבה שלו. הוא רק רצה לראות אותו מחייך וללחוש לו דברים טובים באוזן... כמו תמיד, כמו שאהבה אמתית נראית. הוא בכלל לא ידע אם זה אפשרי.
הירח עמד גבוה בשמיים, כמעט ויותר גבוה מהכל. הוא התגעגע לדין, הדבר כילה אותו מבפנים. אבל צריך לעבוד, חייבים - אז הוא עזב ולא חזר לראות אותו שנית, לטפס על צמרות העצים הגבוהות בשרוולים מופשלים ולשאוב את השפתיים הבשרניות האלו שלו כלפי פנים במרות רוח. הוא לא ראה יותר את דין עד שקרא לו - וגם אז צריך היה לתרץ. הירח לא הציל אותו ולא עשה דבר, כי לדין אסור אף פעם לדעת, גם אלפי שנות אור קדימה. אפילו הירח מבין את זה.