חלילן והחליל

"אז החלילן מהמלין התרגז על כך שאנשי העיר סירבו לשלם לו, וכנקמה, הוא ניגן בחלילו נעימה שונה, שגרמה לכל ילדי העיר ללכת אחריו.

החלילן הכניס את הילדים לתוך מערה רחוקה ואנשי העיר לא ראו אותם יותר לעולם," סיים בן הזקן את סיפורו.

"סיפור טוב," התפעל ילד כבן 10 בעל שיער בלונדיני וארוך.

"אני מעדיפה את הגרסה שבה אנשי העיר מבקשים סליחה ומשלמים לחלילן ואז הוא מחזיר את הילדים,"התלוננה ילדה מעט מבוגרת יותר, שחומת עור ומתולתלת.

"ומהו מוסר ההשכל?"שאל בן הזקן בטון חינוכי.
"שלא כדאי לכם להכעיס את החלילן, כי הוא יכסח אתכם!" הכריז הילד עם השיער הבלונדיני הארוך.
"לא, לא, מוסר ההשכל הוא שאסור להיות כפויי טובה," אמר בן הזקן בנימה נזפנית, "מה השם שלך, ילד?"
"חלילן," ענה הילד.
"אני רציני, ילד," אמר בן הזקן, "מה השם שלך?"
"אני רציני,  זקן," אמר הילד, "זה השם שלי."
"זה באמת השם שלו," אמר ילד כלשהו, וכמה אחרים הנהנו.
בן הזקן משך בכתפיו.
"בכל מקרה, התכוונתי להראות לכם... את זה," הוא אמר בנימת קול מסתורית, והוציא מתוך כיס פנימי במעילו חליל עץ.
"וואו," אמר אחד הילדים בשיעמום מופגן.
"זהו חליל הקסמים שבו חילל החלילן מהמלין בכבודו ובעצמו," אמר בן הזקן.
"אם זה חליל קסום, למה שלא תנגן בו מנגינה קסומה שתכשף את כל העכברושים?" הציע בזלזול הילד שטען ששמו חלילן.
"כיוון שאני לא מסוגל לכשף בחליל הזה," אמר בן הזקן, "לא כל אחד יכול לעשות את זה. אבל אולי אחד מכם יכול. מישהו פה יודע לנגן בחליל?"
רק שני ילדים הרימו את ידם- ילד ג'ינג'י שמנמן וממושקף, שבן ידע ששמו אוליבר, וחלילן.
"אוליבר!" קרא בן הזקן בעליצות, "למה שלא תנגן לנו?"
"אני יודע לנגן אבל לא בא לי," אמר אוליבר.
"לי בא לנגן," אמר חלילן.
"נחמד, אבל אני לא אתן לך כי אתה מעצבן אותי," רצה בן הזקן להגיד.
במקום זה הוא פשוט הושיט לחלילן את החליל באנחה.
חלילן החל לנגן.
ו... לא קרה שום דבר מיוחד.
הוא ניגן מאוד יפה, אך אף קסם לא התחולל.
אבל אז, כשחלילן גמר לנגן, ועיניו פגשו בעיניו של בן הזקן, קרה לבן דבר שלא התרחש שלושים שנה: הוא חווה חיזיון של העתיד.
ובחזיונו, חלילן כבר לא היה ילד אלא בחור צעיר, שסחף אחריו בנגינתו עכבר ענקי.
כשהחיזיון התפוגג, חלילן הושיט לבן את החליל בחזרה.
"שמור אותו," אמר בן הזקן.
"למה?" שאל חלילן.
"כי אתה מוצא חן בעיני," שיקר בן הזקן