Legends Never Die

פיקצר קצר על משחקי הכס. אנגסטי משהו. וברצינות אנשים, ת"בים!

xoxoxo

שירי

רוב, נד, קייטלין. אח, אבא, אמא. מלך בצפון, ימין המלך, ליידי ווינטרפל. משפחה. אגדות. הם מתים, אבל אגדות אף פעם לא מתות.

לסאנסה אין משפחה. יש לה עדיין חלק מהאחים שלה, ולפעמים גם את תיאון, אבל זו לא המשפחה שלה. במשפחה שלה היו גם את אחיה הבכור, את אביה, את אמה. הם מתו מזמן. הם מתים, ושום דבר לא יכול לתקן את זה. היא הייתה האחות האהובה על רוב, סאנסה מהרהרת. היא יודעת שרוב היה מלך. מלך טוב, אפילו. היא מעולם לא הכירה אותו ככה. לא, סאנסה הולכת לזכור נער שצחק כשאריה לכלכה את סאנסה באוכל באמצע נשף עם משפחת המלוכה. היא יודעת שהוא לא יעשה את זה שוב לעולם.

כמו אבא ואמא. סאנסה תמיד הייתה ילדה של אמא, אבל היא התבגרה. עתה, היא דומה לאביה יותר משחשבה אי פעם שתהייה מסוגלת להיות. היא האישה ששופטת בצדק. לעומת זאת, סאנסה מסוגלת עכשיו לראות עד כמה אריה הצפונית לכאורה דומה לאמן. לא בעידון של ליידי דרומית, אלא בסדר העדיפויות. גם אריה וגם ליידי קייטלין נהגו תמיד על פי המימרה של בית טולי. משפחה, חובה, כבוד. משפחה לפני חובה, משפחה על פני כבוד. מי חשב אי פעם שזה ייגמר כך? אריה תוותר על חובתה ועל כבודה כדי להציל את משפחתה: סאנסה תניף את החרב בארשת רצינית שאומרת שהחורף מגיע.

היא שומעת לפעמים, בעיקר מסביב למדורה ועם כמות נכבדה של שתייה חריפה, סיפורים על משפחתה. אנשים מספרים אותם כמו אגדות- הם מספרים על הזאב הצעיר שמעולם לא הפסיד בקרב אבל וויתר על ניצחון בשביל נערה זרה וכהת שיער, על לורד אדארד ששפט בצדק והניף את החרב בעצמו למרות מעמדו הרם, על ליידי קייטלין סטארק מהדרום שהפכה 'לאחת משלנו' וילדה חמישה ילדים צפוניים. האנשים גם מתארים את מותם בדרמטיות, ביראת כבוד: הופכים את הוצאתו להורג של הלורד לסמל של מאבק בשחיתות של מעלה-מלך ואת הרצח של המלך והליידי לדוגמה של אנשים שנהרגו רק משום שניסו לעשות משהו טוב.

זה מוזר לסאנסה, להקשיב מהצללים לאנשים שסיפרו את הסיפור של משפחתה כמו השירים שפעם היא כל כך אהבה לשמוע. אגדות על מלכים, אבירים, בגידות, רציחות טרגיות, מלחמות שמזעזעות את פני האדמה ואת שבעת הימים. לפעמים היא נתקפת בחרדה אדירה מכך. חרדה שאנשים ישכחו את אבא ואמא ורוב ויזכרו רק את הסיפור. ואז היא שומעת איזו הערה על "נד הזקן" שמלווה בצחוק-שיכורים, ואנשים שמתלוננים לטבח על כך שנזיד הבשר טעים פחות מאז שקאט הפסיקה לפקח עליו באופן צמוד או לוחמים שאומרים שבשבילם רוב תמיד יהיה "צוציק בגובה כזה" ומדגימים בידם.

בשתי הדרכים, הם אגדות. ואגדות אף פעם לא מתות.

ובכל זאת, סאנסה מבטיחה לעצמה בשקט, גם אם מישהו יכתוב עליהם שיר יום אחד, אני אכתוב סיפור משלי. משהו שייתן לאנשים אגדות חיות להאמין בו, לא דמויות קפואות ושטוחות וסיפור של התחלה-אמצע-סוף. היא מדליקה שוב את הנר שכבה במהלך טיולה בשבילי הזיכרון, ולוקחת ביד רועדת קמעה עט נוצה וגיליון קלף.

זה סיפור על משפחה, כתוב בעמוד הראשון.