הצייד

"אז, תן לי להבין,אתה טוען שיש דבר כזה מכשפות וקוסמים, והם חיים בסתר, ואנו חייבים לחסל אותם. הבנתי אותך כהלכה?"

"אכן."

"נגיד שאני מאמין לך, מה אז?"

"נצטרך לחסל אותם."

"איך, הם ינסו להגן על עצמם ויתקפו אותנו."

"אלא אם כן נתקיף אותם בהפתעה..."

"נתקוף?"

הוא הסביר לראש העיר.

"ומה אם התיאוריה שלך לא נכונה, מה אז? אני אתן לאזרחים שבעיר למות? סתם?"

"אני יודע שכראש העיר אתה דואג לאזרחיך,אך תאמין לי, זה אמיתי. זה קרה גם בכפר שלי.ובעירך. מאיפה לדעתך מגיעות השמועות על האנשים המוזרים שנמצאים בעיר הזו?"

"טוב,אז רק לחסל אותם קודם?"

"זה רק השלב הראשון..." הוא חייך חיוך זדוני

"יש לי תוכנית."

נקודת מבט-רייצ'ל

רייצ'ל שקדה על הדף, עט הנוצה התחכך בלחיה.

היא החליקה עוד פעם למאחורי אוזנה את שיערה הג'ינג'י.

עיניה הירוקות-תכולות היפהפיות בהו בדף.

רייצ'ל ניסתה לכתוב המשך לסיפור שלה.

כן-היא רצתה להיות סופרת,חבריה בהוגוורטס צחקו עליה על הרעיון לכתוב ספר, אך היא חשבה שזהו מקצוע עבודה מקסים. וכעת,בגיל 18, היא יכולה להגשים את חלומה.

אבל מורים אמרו לה שיש לה כישרון. זה עודד אותה לכתוב, אפילו בתקופות קשות-גם זה היה נושא לצחוק עליה. היו אומרים שהיא תקיפה מדי. רייצ'ל לא הסכימה לכך-לעמוד על שלה יותר מאשר בחורות אחרות נקרא תקיפה?

היא המשיכה לכתוב את סיפורה-שלמרבה הפתעתה עסק בסיפור אהבה. למרות שרייצ'ל עצמה לא רצתה להתחתן לעולם, הרעיון לעשות סיפור אהבה הקסים אותה. היא רצתה להקריא את הספר לאחיה הקטן פעם, טים בן ה-12.

היא המשיכה לכתוב, אלא שאז היא שמעה צרחה שגרמה לה לשפוך את הדיו.

אחיה הקטן צורח.

רייצ'ל פתחה במהירות את הדלת ורצה לראות מה קורה.

 והיא באמת ראתה.

אחיה הקטן בן ה-12 צוורח,דם מכסה את פניו, איש אחז בשערו הג'ינג'י-כתום.

עיניו התכולות היו מלאות אימה.

הוא צרח בעוד אנשים אחרים גוררים אותו איתם.

הם החזיקו חרבות.

מוגלגים.

"לא, טים!" היא צרחה.

היא הושיטה יד לעבר השרביט שלה, אך יד אחרת אחזה בה.

אמה,מדממת ממכותיהם של מוגלגים, אחזה בה.

"תברחי!" צעקה לה.

"אני לא יכולה להשאיר אותך ואת טים לחסדיהם של המוגלגים!"

"זה לא משנה! תברחי, הם יודעים, הם יודעים את זה,והם פוחדים. הם יודעים שאנחנו קוסמים." אלה היו מילותיה האחרונות, ורייצ'ל נאלצה לצפות בחרב המבקעת את חזה של אמה.

"אמא!!" צרחה ביגון.

שאר המוגלגים ניסו לתפוס גם ברייצ'ל,אך היא לקחה את השרביט שלה ועצרה בהם.

היא הסתכלה על דלת היציאה, ראתה ששאר המוגלגים הלכו משם, יחד עם אחיה.

"לא!"

היא ידעה שהיא לא תוכל לנצח את כמות המוגלגים ההם, אך היא עדיין פנתה לעבר היציאה, אבל לא הספיקה-

הדלת נחרבה, אש בערה בבית.

יגון התפשט בתוכה-אלו היו המוגלגים, הם לקחו את אחיה ושרפו את ביתה.

היא נשארה שם במשך כמה שניות, בעוד כל מה שהכירה נשרף לנגד עיניה,ועם דמעות בעיניה,התעתקה לכפר אחר,די רחוק, מהמקום שהיה פעם ביתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא