חלום כוכבים

"משכתי את השמיכה מעל לראשי, מנסה להסתיר את הצעקות העולות מהמטבח. מכיוון שלא נרדמתי קמתי והתעטפתי במעיל. התגנבתי למרפסת והבטתי בכוכבים.

תמיד חלמתי לטייל שם, לברוח לשם.

הצעקות נמשכו ודמעה ברחה מעייני, באותו רגע הוא נחת לידי. כשראה אותי פרצופו נפל. הוא התכופף ומחה את הדמעה מלחיי. "אל תדאגי," אמר ברוגע, "אני אציל אותך, אני מבטיח." הוא נכנס לבית, ואני בעקבותיו.

"מי אתה?" שאלתי בלחש. הוא הסתובב אליי וחייך, "אני –" הוא נקטע על ידי הצעקות שהתגברו. "זה החדר שלך?" שאל והצביע על דלתי חדרי, הנהנתי לחיוב.

"כנסי לשם ואל תצאי עד שאני אקח אותך, או קיי?" שאל ונעלם מאחורי הדלת שממנה בקעו הצעקות. הנהנתי, למרות שכבר הלך, נכנסתי לחדרי ואטמתי את אוזניי, מתחבאת מתחת לשמיכה.

אחרי המקרה הזה טיילתי איתו למשך הרבה זמן, אבל אף פעם לא שכחתי את הלילה הזה.

ברחנו ממפלצות, התחבאנו מפני איומים והצלנו אנשים. כלומר הוא הציל ואני עזרתי.

הוא הגשים לי את החלום שלי.

במשך תקופתי הארוכה איתו ראיתי דברים שלא דמיינתי אפילו! לאחר מספר שנים איתו, כשהתבגרתי והפכתי נערה, מצאנו את הבית ספר הטוב ביותר, פנימייה ליתר דיוק.

 הוא המשיך לדרכו עם הבטחה לבקר ואני נשארתי ללמוד בפנימייה. הייתי אז נערה צעירה שתמיד חיפשה אהבה, ואהבה מצאה אותה.

הפנימייה הייתה בתוך טירה ענקית ועתיקה במקום נידח, הגענו לשם בעזרת רכבת פרטית, אני תמיד הייתי שם מכיוון שלא היה לאן ללכת בחופשות.

כשהתחילה חופשת הקיץ נסעתי לטייל לאורך חופי לונג איילנד. פגשתי שם יצורים מוזרים ונערים ונערות שהגנו עליי מפניהם.

הם חיו בכפר. כפר של בני נוער ומבוגר אחד. אף אחד לא ראה או היה יכול לבוא לכפר חוץ מאותם נערים ונערות שחיכו להם, אפילו הוציאו משלחות חיפוש למצוא את מי שלא הגיע.

רציתי להישאר שם, אבל החופשה נגמרה ואני נאלצתי לחזור לפנימייה. הם הבטיחו שאם יעברו באזור יבואו לבקר. ידעתי שלא אפגוש אותם עד חופשת הקיץ הבאה.

שנה אחרי, כשנסעתי לאותו כפר, נאבדתי בדרך. הגעתי ליער עבות ומסוכן וניצלתי רק בזכותו כמה יצורים מעופפים שעזרו לי.

הם הראו לי את הדרך לקצה היער. בקצה היער שכן בית גדול עם חצר שגבלה בעצים. בבית גרו זוג קשישים ועוזרת קשישה לא פחות. הם ריפאו את פצעי וטיפלו בי.

כשהצלחתי לקום ולתפקד גילתי שאין לי עוד הרבה זמן וחופשת הקיץ עומדת להיגמר. עזרתי להם לטפל בחצר הענקית ובמי ששוכן בה עד לסוף החופשה.

הם הראו לי יצורים צבועניים עם כנפיים ונתנו לי לשתות חלב כל כך מתוק וטעים עד שלא האמנתי שהם לא הוסיפו לו כלום!

ומאז לא ראיתי יותר את הפנימייה.

שלחו לי מכתב. מכתב מפחיד שמבשר על מות המנהל. רציתי לחזור לשם, רציתי לעזור להם, אבל לא יכולתי.

אז ברחתי. ברחתי לאי קטן.

 באותו אי קטן פגשתי נער שנסע לשם עם אביו, התחברנו והסתובבנו ביחד. הוא חיפש משהו, ואני עזרתי לו למצוא אותו. זה היה סוג של קפל. לא כזה שיש בבגדים, הוא חיפש קפל בזמן.

הוא הסביר שסבא שלו נפטר ומאז הוא הולך לפסיכולוג, כי הוא בן למשפחה עשירה ואסור שהוא יהיה "לא נורמלי". יום אחד הוא הפסיק להגיע למקום המפגש שלנו. הנחתי שהוא מצא את הקפל שלו, קיוויתי שהוא יצילח לישר אותו.

שם חיכיתי לו. אותו אדם עם מעיל ארוך שהציל כשהייתי קטנה. חיכית לו שם עד שהגיע. והוא הביא אותי לכאן."

"אבל היית עוד קטנה כשהגעת לכאן, לא?" שאלה הילדה הקטנה והביטה בקשישה בעיניים ירוקות גדולות.

"הייתי נערה צעירה, בערך בגילך," אמרה ודחפה את הנערה שישבה על כיסא לידה וציירה. הנערה משכה בכתפייה.

"אז מה קרה? פשוט נשארת פה?" שאלה הילדה הקטנה. "לזמן מה, עד שפגשתי את סבא שלכן". הטלפון של הנערה צלצל.

"ליזי, תגידי שלום לסבתא, אנחנו צריכות ללכת. אמא הגיעה." אמרה הנערה וקמה על רגליה. "ביי ביי סבתא" אמרה הילדה, חיבקה את הקשישה ורצה לקראת אמה.

"היי אמא, סליחה שאני לא נשארת, יש לי עוד סידורים לעשות. אן את מוכנה?" האישה המסודרת שנכנסה לחדר הביטה בנערה. " ביי סבתא, נתראה שבוע הבא." אמרה וחיבקה את סבתה לשלום.

שלושת הבנות יצאו והשאירו את הקשישה לבד. היא הביטה עליהן מבעד לחלון. הן נכנסו למכונית הכהה ויצאן דרך שביל הגישה הפרחוני.

"אליס? הגיע הזמן לרדת לארוחת הערב," אמרה האחות והובילה את הקשישה במורד המדרגות לעבר חדר האוכל הגדול.

		הפרק הבא