לונה. לבד.

לונה ישבה בחדרה.
ישבה, ובכתה. בלי הפסקה. רק הרגע היא חזרה מחתונתו של נוויל.
היא בוכה, על זה שרק היא נשארה. לבד. 
היא כל כך רוצה ילד, או שמא ילדה, רק שיהיה פרי בטנה.
היא רוצה לשמוע בכי היסטרי של תינוק, שיתפתח לצחוק צלול של ילד, ולאחר מכן לבגרות של נער.
כן, היא רוצה להינשא. להינשא למישהו שהיא אוהבת.
היא אוהבת ומעריצה הרבה אנשים, אבל מי אוהב ומעריץ אותה...?
"התדמית שלי. זה מה שהרס אותי. התדמית שלי בילדותי..." היא חושבת. המחשבה הזאת פשוט קורעת את ליבה, שחווה מספיק.
לא מזמן היא פגשה את מאלפוי, את דראקו מאלפוי, והוא עקץ אותה; "נו, נו, אני מניח שאין לך גם השנה את מי לשלוח להוגוורטס? אני בטוח שגם לא תהיה לך הזדמנות לעשות זאת. חה!"
אבל מה כבר יש לה לומר להגנתה? הרי זה נכון!
היא בסך הכל לונה. לונה לאבגוד. והיא תשאר לונה לאבגוד. היא יודעת את זה, ונושכת את שפתיה היבשות, ומביטה בעיניה הרכות מבכי בהזמנה לחתונתה של צ'ו צ'אנג.
משום מה, זה נראה לה שעושים לה דווקא. מזמינים אותה דווקא כדי שתקנא. שתקנא בזה שאין לה ולא יהיה לה, לא יהיה לה בעל, או ילד או ילדה.
היא בוכה, והיא יודעת שהבכי הקורע לבבות הזה - לא יעזור לה.
גם אם היא תקפוץ ממגדלי עזריאלי זה לא ישנה משהו.
ושתדעו, שהיא מוכנה לעשות את זה אם זה ישנה משהו, אם זה יגרום למישהו לאהוב אותה.
'אין לי צ'אנס' כך היא תמיד חושבת. זאת לונה, ולא אחרת.
לאבגוד נולדה, לאבגוד עכשיו, ולאבגוד תמות.
בלי שינוי של שם משפחה, בלי חבר, בלי אהבה.
בלי אף אחד שביחד הם 'ייצרו' עוד קוסם.
בלי, בלי, בלי.
בלי כלום, היא לא יכולה לחשוב על מה ש'עם'.
היא הלכה להרמיוני ורון, לביקור קצר, ודיברה עם הרמיוני, שתדע לה.
הרמיוני הקשיבה, ושמעה, והבינה, ולבסוף - חשבה.
"חכי רק שניה. אולי אפשר למצוא פתרון לבעיה." אמרה הרמיוני.
היא הלכה לחדר ממול, לחדר השינה המפואר שלהם.
היא חזרה עם חפץ זהוב וקטן, בעל מחוג שהיה ניתן לסיבוב.
היא הביאה ללונה אותו.
"מה זה? מה זה כבר יכול לעזור?" שאלה לונה בפליאה מוחלטת.
"זהו מחולל הזמן. הוא בהחלט, בהחלט יעזור לך. תשמעי מה צריך לעשות..."

------

ת"ב ?!

בבקשה תגיבו! זה חשוב לי נורא! ובדרך גם תדרגו... (:

		הפרק הבא