"אקדחו של צ'כוב" / ליאן

פרק שני

הרמיוני נחתה בתנועה אחת על הכורסא בבית, משפשפת עיניים.

היא הייתה כל כך זקוקה לרון הלילה. זהו אחד מאותם הלילות שבהם הוא היה חסר לה יותר מתמיד.

ההילאית שקעה שוב בניירת שמולה על  השולחן. היא תמיד מצאה גאווה ביכולת ללמוד ולהסיק מסקנות שתמיד הייתה מנת חלקה, אך הלילה, משום מה, המסמכים יצרו מעגל עיסתי של כלום ושום דבר.

זוג קוסמים נרצח הלילה. את זה היא ידעה. הבן שלהם? מקומו לא ידוע.

לא נראה כי היה לכם קשר לאוכלי המוות, ולא לצד האור. ברפרוף על המסמכים שהיו מולה, הרמיוני הסיקה כי הם היו אנשים פשוטים, ללא שייכות קוסמית לצד זה או אחר.

אביה של שרלוט הייד לחם בצד האור, מסתבר, והיה מאד גאה בזה לפני מותו. 'זו נקודה לזכותה של האישה', חשבה לעצמה הרמיוני.

הומברט, לעומת זאת, היה טיפוס די סתמי, כמו שחשב תחילה מקברייד. עבד כמזכיר תחת אחריות משרד הקסמים. אביו נפטר במלחמת הקוסמים הראשונה, אמו נותרה לגדל אותו ואת שתי אחיותיו- ג'אסטין ומריה. הוא היה מוערך במקום עבודתו ועל ידי חבריו.

הרמיוני נותרה לתהות, באמת ובתמים- מי ירצה לפגוע בהם?

היא נותרה לעיין במסמכים במשך שעה נוספת, עד שעייפות הכריעה אותה בסופו של דבר, והיא עלתה למעלה לישון.

היא לא תועיל לאף אחד אם תתיש את עצמה עד אובדן חושים.

"בבקשה תגיד לי שמצאת את התינוק," היה המשפט הראשון שאמרה הרמיוני כשהתעתקה למשרדה, רק כדי לגלות שמקברייד כבר נמצא שם.

היא השליכה את תיקה על השולחן, ואת שרביטה הוציאה מכיס הגלימה כדי להניחו, יחד עם הנדן- קרוב אליה.

כשפנתה להביט שוב במקברייד, היא כבר ידעה לקרוא את ההבעה שלו, ונאנחה. "נו, אני כבר מתארת לעצמי...." היא רכנה קדימה על השולחן בעייפות.

"אין חדש לגבי הילד," אמר מקברייד והרמיוני עצמה עיניים בחוזקה, "אבל... הצלחתי להשיג את העלומאית שביקשת."

הרמיוני פקחה עיניים שוב. נו, לפחות זה.

לא רבים בעולם הקוסמים ידעו והכירו את היעילות והעבודה הקשה של העלומאים. חלק מהם ידברו עליהם בזלזול ולגלגנות.

עקרונית, עלומאים היו "קוראי מוות". במקרים בהם שרביט לא היה בנמצא ומרפא לא יכל לספק תשובות, העלומאי נכנס לסתום את הריק. הייתה להם יכולת נרכשת להביט במת ולגלות את "הנסתר" שמאחוריו. מה אומרת ההילה שלו, אלו כישופים בוצעו עליו ומה מותו יכול להסגיר.

הרבה בעולם הקוסמים אמרו שתורתם של העלומאים היא "ממבו ג'מבו" בלי כיסוי, וכי מדובר בשרלטנים גנבי-אוניות שמנסים לסחור בקוסמים שצערם גבר עליהם.

אבל הרמיוני נתקלה בחייה במספר עלומאים שהיו הכי רחוקים שאפשר משרלטנות. מגדלנה ג'ונס הייתה אחת מהן.

היא הגיעה אליה דרך לונה באחד מהתיקים הבודדים שעבדה עליהם לפני שנים, ואפשר היה לומר שהיא די הצילה את המצב. היא ידעה לנתח שחלומותיו של קוסם שנפטר לא היו חלומות אלא זיכרונות ילדות, וכך הצליחו לאתר אוכל מוות מסוכן ולגרור אותו לאזקבאן. אפילו הרמיוני, שהייתה ידועה בסקפטיות שלה בכל הנוגע לתורת הנסתר, הודתה שמגדלנה חסכה הרבה כאב ראש למשרד הקסמים.

קול פיקוק נשמע בחדר, ומגיה התעתקה לשם. "הו, שלום!" היא אמרה בקול שהיה צרוד ושחוק מאד. מגי הייתה צעירה למקצועה, בעלת שיער מהגוני חלק ומעט שמנוני שנפל על גבה באלגנטיות. עיניה היו עיני אזמרגד עמוקות שחכמה ותחכום נשקפו מהן, ולבושה היה כמו תמיד, יוקרתי ומבוסס. גלימה אפורה כיסתה את שמלתה הכהה, מצביעה על גזרה נאה ושמרנית. ביד אחת היא אחזה בשרביטה, וביד שנייה את תיקה הקטן.

על פי ידיה שהיו מכוסות בכפפות עור-צבאים, נחשה הרמיוני שהיא התעתקה מהמרתף, שם היה שקט ומתאים לעבוד.

"בוקר טוב, מגי," היא חייכה לעלומאית שהחשיבה כבר כחברה בשלב הזה, "אנחנו חייבות להפסיק להיפגש בתנאים כאלה."

מגי חייכה אליה חיוך חסר הומור, והנהנה. העלומאית הייתה ידועה בכך שלא חסרה בהקדמות, וחתרה לנקודה מיד- "הזוג שלכם הוא פרויקט מעניין מאד, הרמיוני," היא אמרה ופנתה למקברייד- "אתם אמרתם שהם לא מוכרים לצד האור או החושך?"

מקברייד הניד בראשו- "לא שידוע לנו."

"מממהמ," מלמלה מגי, טופחת באצבע מכוסה עור-צבי על שפתה התחתונה, "זה מעניין מאד," היא שלפה את התיקייה של בני הזוג, ואמרה לפתע- "ביאור הכרה."

"סליחה?" שאלה הרמיוני.

"ביאור הכרה," חזרה מגי על דבריה, "על שני בני הזוג. אם אני לא טועה, מספר דקות עד שעה לפני שנרצחו. הרגשתי בהילת הלחש בבירור. אבל זה לא העסק המעניין כאן."

"למה הכוונה?" שאל מקברייד.

מגי צקצקה בלשונה, "בזיכרונות שלהם יש חורים ברורים מאד," היא הסבירה, "זו לא הלטת הכרה, כי בהלטת הכרה יש "דחיפה"" היא הדגימה בידיה תנועה של דחיפה אחורנית, "של הזיכרונות כך שהפולש לא יוכל להגיע אליהם. אבל אצל שרלוט והומברט, במקום הזיכרון המולט יש פשוט חור. שום כלום. נאדה. בהתחלה חשבתי אולי שהיה שימוש בהגיגית, אבל אתם אמרתם שעברתם על כל החפצים שלהם ולא מצאתם הגיגית בבית."

הרמיוני ומקברייד הנידו ראשיהם לשלילה.

מגי כווצה שפתיה בניסיון להתרכז, "מה שמסקרן בכל העניין הוא, שהחורים שמצאתי בבני הזוג מקבילים בלא מעט מקומות. תאריכים, מקומות פיזיים, דברים בסגנון הזה. כאילו יש משהו ספציפי שהם ראו או שהם עשו שמישהו רצה למחוק, או שהם בעצמם לא רצו לזכור. אני לא יודעת אם זו הסיבה שהם נרצחו, אבל התוקף שלהם רצה מאד את הזיכרונות הללו. זה גם יכול להסביר למה הבית היה הפוך למרות שלא בוצעה קללה הורגת, או קסמים חוץ מהלחש שהופעל על הבעל."

הרמיוני הנהנה בהבנה, ונפעמה פעם נוספת מהאינטליגנציה של מגי. היא רצתה לשאול אם היא תהיה מעוניינת להחליף את מקברייד, אבל החליטה לשתוק.

הוא עצמו פנה להביט בה. מקברייד הכיר מספיק את השותפה שלו כדי לנחש מה מטריד אותה. עצם העובדה שהם עוד לא מצאו את הילד, והזכרונות הגנובים או מסתוריים של בני הזוג. הוא בחן את הרמיוני שעה שהחלה לפסוע בחדר, חסרת מנוחה.

"מקברייד," היא נראה שהגיעה להחלטה, "אני אמשיך לעבור על המסמכים, אבל הייתי רוצה שתחזור ותדבר עם השכנים. כל העסק הזה יופיע ב"נביא היומי", אתה יודע איך זה לנסות להעביר דברים צנזורה, זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן, הייתי רוצה שתנסה לדבר עם מי שרק אפשר, בדיסקרטיות, אם זו אופציה, לגבי המשפחה הזו. מי הם, מה הם, מה יש סיכוי שפספסנו, אני רוצה לדעת הכל."

מקברייד הנהן, "בטח".

השותף שלה פנה לעזוב את החדר, מותיר אותה ואת העלומאית לדבר ביניהן, "ומקברייד," היא קראה אחריו. הוא נתן חצי סיבוב.

"הילד בעדיפות הראשונה שלנו."

ההילאי נתן הנהון בודד, ארוך, ולבסוף עזב את החדר.

ביל יצא ממפתן הדלת כדי להמתין לדומיניק שלבטח תשוב עם אמה בקרוב. השתיים יצאו לפגוש את דודתה של פלר בקלחת הרותחת, ובטח לא יתעכבו מלהגיע.

לטובתה של דומיניק, העדיפה פלר להגיע דרך מפתח המעבר שהיה ממוקם ברחוב לידם, במקום בהתעתקות. הפעם הקודמת שניסו להתעתק לא השפיעה כל כך טוב על הילדה.

בחוץ הבית הקטן והפרברי שלהם, שאליו עברו רק לפני שנתיים, היה קריר יחסית לעונה זו של השנה. הנוף היה פתוח ושליו, וככה ביל העדיף לחיות עם משפחתו. פה היה להם את השקט שלהם. איש לא הפריע להם כאן.

הוא נשען קלות על הקיר החיצוני בין המרפסת והבית, בוהה למרחק בלי להתמקד בשום דבר באמת. כל כך היה שקוע במחשבותיו עד שלא שם לב לדמות החשוכה שהתקרבה אל הבית.

הוא נמתח, דרוך, כבסופו של דבר כן הבחין בה. כמו המוות עצמו הוא הגיע, בלי להשמיע רעש, מפחיד וללא התראה.

ביל שלף את שרביטו בדממה, עיניו מצטמצמות באזהרה, בוחן שאשתו ובתו לא התקרבו לאזור ולא יהיו עדים לקרב פוטנציאלי בינו ובין האורח הבלתי קרוא.

"הרגע, נער, אני מגיע בכוונות טהורות."

קולו של האורח היה מוכר לביל, ולקח לו בדיוק שלוש שניות לזהות למי היה שייך. הוא הוריד מעט את שרביטו המונף, אך נותר דרוך- "סלח לי שאני מפקפק בזה..." הוא אמר, קולו נוטף ציניות, "אבל אין הרבה אנשים שאני סומך עליהם היום."

האורח שתק לשניות מספר, ואז ענה, "אתה ילד חכם, אם כן."

הוא הוציא ידיו ממעילו, והביט סביב; "אני מניח שהילדים לא בבית?" הוא שאל, סקרן למחצה.

"לא כרגע, לא."

"הממ," הוא מלמל לעצמו, "עדיף ככה."

אז הוא התקרב עוד יותר, פוסע לכוון גרם המדרגות. ביל לבסוף נרגע והחזיר את השרביט לכיס מעילו, בוחן את האורח.

"מה אתה עושה כאן?" הוא שאל, "לא ציפינו לך. פלר אמרה שנעלמת..." לאחר כמה שניות הוסיף –"שוב".

"לא הייתי בקשר עם המשפחה שלכם הרבה זמן, זה נכון. כפי שאמרתי לפני רגע- עדיף ככה."

"גם אתמול היה עדיף?" שאל ביל, "פופי פומפרי דיברה אתי היום. סיפרה שקפצת לביקור חולין. היא לא הייתה בטוחה מה רצית..." הוא מתח את דבריו, "זה לא מוצא חן בעיני. אנשים עלולים לחשוב שאתה משחק איתנו משחקים."

האורח גיחך בלי הומור של ממש, "תאמין לי, שאם אכן זה היה המצב, דברים היו נראים אחרת." הוא אמר בטון קודר.

הוא לקח פסיעה נוספת לכוון הבית, אז יוכל לבחון אותו ביל היטב. פניו נראו תשושות ומלאות דכי. כן, הוא היה קוסם שעברו עליו דברים בימים האחרונים. ביל הבין זאת.

האורח שחרר אנחה ואמר בקול ברור וקשה- "יש לנו הרבה על מה לדבר, ויליאם."

במקום קצת אחר, באחד מפרברי העיר לונדון, סופי דארסלי עמדה לצאת מהבית לאחר שנשקה לבעלה ווידאה שלא יישכח להוציא את החבילות מהדואר ולעבור דרך המכון לניקוי יבש.

היא אספה את תיקה בזריזות, יצאה מדלת הבית, ושם על המרפסת- חיכתה לה הפתעה.

בתוך סל, מוקף בבדים, היה מונח דבר מה על רצפת העץ בגינה.

בהשתאות, הציצה סופי בפנים החבילה, ועיניה נפערו כשראתה מה שכב שם.

תינוק.

סופי מצמצה בפליאה והלם, וכמעט מיד הרימה אותו, שואלת את עצמה איך הוא הגיע למפתן דלתם בהפתעה כזו, ומי למען השם השאיר אותו שם כך.

היא הציצה בו. עיניו היו עצומות בשנתו, שפתיו תפוחות ועורו חוור.

סופי המשיכה להביט בו, ראשה מוטה הצידה.

האמ.

תינוק.

סופי תמיד רצתה תינוק.

הפרק הקודם		הפרק הבא