החלום של הרמיוני

באותו בוקר לקום מהמיטה ולרוץ קדימה היה קצת יותר קשה מבדרך כלל . הרמיוני למרות היותה תלמידה מצטיינת זריזה חרוצה וחריפת שכל. לפעמים גם לה היה נידמה שיש קצת קצת חולשות. הראש הכבד מהלימודים עד שעות מחצית הלילה גרמו לגוף לחוש תשישות.

למרות הכל ובעיקר למרות הרצון הרב להישאר במיה היא זינקה מימנה כמוכת קרושיאצו זינקה באחת לחצאית התילבושת האחידה תפסה את הגלימה ובידה שניה את תיק הספרים ופשוט רצה קדימה, מעודת לא פעם במדרגות, כך שכאמת וגילתה את עצמה שבורת מפרקצת בחדר המועדון. היציאה מאחורי התמונה הייתה גם לא פשוטה האישה השמנה פיהקה והתמרמרה...
"לאן בשעה כזו??" אך העייפות הכריעה באחת והיא פשוט צנחה בחזרה לכיסה והמשיכה לישון על המסגרת.

הרמיוני דחפה ברכות את התמונה מספיק כדי לצאת והניחה במקום בשקת מירבי. ואז פנתה בצעדים קלים מהירים ושקטים ככול האפשר במסדרונות יורדת מהר מהר במדרגות הנעות רק אחדי שהתרחקה מספיק לבשה את הנעלים הידקה את החגורה והתחילה לרוץ במסדרונות עד העולם הגדול קופצת מהמדרגות שתיים שתיים פנייה חדה ימינה לעולם הכניסה ואז שוב ושוב ימינה טסה ממש ליד חלתות המטבח שכבר געש במהירות בעבודות על ארוחת הבוקר.

רק כאשר המסדרונות נהיו צרים יותר חשוכים יותר ומעוקלים יותר החלה להעת קצת, הביטה קצרות על השעון היד שלה היא איחרה קצת אבל אל בהרבה ואז בפניה האחרונה הדלת היה פתוחה כבר היא העתה קצת סידרה את הטלטלים מתנשפת בכבדות סומק אז בער על לחייה. היא התקדה בשקט ומהר ככול שיכלה לדלת עוד ועוד. ועמדה דום מולה...
מתנשפת עמוקות
ודחפה בידה קלות אותה פנימה.

הוא ישב בחדר העגול  עם הגב עליה,ישב ועישן לו לאיתו מקטרת , עננות חיחניות עלו מצידו. הוא לא אמר דבר. רק ישב והביט קדימה על האש הבוערת. ריח נעים של עשבי ריח וקטורת צימחית מילאו את החדר יחד עם הטבק המשובח.
הרמיוני חייכה לעצמה חיווך סתמי ילדותי קטן...
"היי" אמרה בשקט צועדת בצעים מתפתלים קטנים חתוליים עליו
הוא הסתובב עליה מביט מבט שחור בעיניו וחיוך קטן, ערמומי מאין כמוהו. "איחרת טיפה" אמר לעצמו, מניח את המקטרת צד  בעודו ניגש עליה.

הוא התנשעה מעליה כמאת בראש  השעשוע שבסיטואיצה לא הפסיק להפתיע מהרגע הראשון זה היה מוזר משונה ממש דברים כשלה לא היו מקובלים במיוחד לא בהוגוורטס, היריבות שבין הבתים לא הייתה עומדת בזה ולא עוד כמה מוסכמות חבריות.
כאשר היא עמדה מולו סימטימטרים ספורים כל כך תמימה וחמודה, תלמידה חרוצה, הכל פיתאום התעדה מראשו , שלח ידו מולה אוחז במרפקה בכוח רב איך עדין מצמידה עליו. מגשש בעצבעותיו אחרי פניה בין סבחי הטלטלים החומים הקופצנים. היא נענת לו ברצון בכוח בהרבה תשוקה.

כך הם עומדים להם במרכז , כאילו אין עוד אנשים אין עוד תלמידים מורים מחוייבויות, עבודות להגיש , שיעורים לעשות. פשוט כך אחד עם השני צמודים בחיבוק חונק בתשוקה מתפרצת בנשיקות בוערות.. מגששים בידיהם בין הגלימות הבגדים הכפתורים ....

ואז מעליהם נישמע הצילצול הראשון של הבוקר , הוא מתנתק מימנה , ברכות  לעת...
הרמיוני מביטה מולה בעיניו "אני אוהבת אותך" לוחשת

הרחק משם על חוף רחוק שקט נטוש כמאת בבית קטן ושקט, פוקחת הרמיוני את עיניה , לצילצול השעון המעורר, היא מנסה להתרומם אבל זה כבר לא פשוט כל כך , מדי יום הדבר נעשה קשה יותר ויותר הבטן שגדלה לה לא קלה לוחצת על צלעותייה מונעת מימנה אוויור לנשימה... היא מתהפכת לצד חובטת בידה בשעון המעורר בכוח בטריקה חדה הוא נופל מהשידה ומתרסק על הריצפה קולניות.
המאמץ שהשקיע שחק את גופה , לא קל לשעת ברחם תאומים במיוחד לא בחודש התשיעי. בשקט הוא דוחפת את פניה עטופים התלתלים לתוך הכרית, מחייכת לעצה בתגובה ליד הקרה שגיששה פיתאום על ביטנה הענקית , יד חיוורת ורחבה.
"קיוותי שלא תתעורר..." אמרה בשקט
"אל תעלבי אבל זה היה בילתי אפשרי" אמר סוורוס סנייפ בלחישה לאוזנה "בוקר טוב אהובתי..."