וולדמורט וסקרימג'ר

וולדמורט עבר בכניסה למשרד הקסמים. הוא חלף באיטיות על פני עמדת המאבטח הריקה. לאחר מכן השתהה לרגע קט כדי לבחון את המזרקה הקסומה, ששימש עדות אילמת לקרב שהסתיים לפני זמן קצר: ראשה וזרועה של המכשפה היו חסרות, כמו גם רגליו האחוריות של הקנטאור. פסל גמדון הבית היה מנופץ לגמרי, ורק זוג רגליים קטנות העידו שפעם היה שם. מים לא זרמו במזרקה. לעומת זאת, עיטרו אותה כמה כתמי דם וקרעי בגדים.

וולדמורט המשיך ופגש באלדוס יאקסלי, שאת זרועו השמאלית קישטה כעת שריטה ארוכה. "המלאכה הושלמה?" הוא שאל בשקט. "לשביעות רצונך המלאה, אדון האופל", יאקסלי השיב. "והשר?". "לכדנו אותו בלשכתו וכבלנו אותו בכבלים נגד התעתקות". דיווח יאקסלי. "קח אותי אליו" פקד וולדמורט בנחרצות.

יאקסלי הוביל את וולדמורט לאורך המסדרונות. הקרב הקשה שהתחולל בין ההילאים ואנשי המשרד לאוכלי המוות ניבט מכל מקום. חורים נפערו בקירות, רהיטים מרוסקים היו מפוזרים בחדרים ולאורך המסדרונות וזגוגיות מנופצות התפזרו לכל עבר. בינתיים דיווח יאקסלי לוולדמורט על הקרב. "אדוני, מאלסיבר ומקנייר נהרגו. קראב, רבסטאן ונוט נפצעו קשה, הם יהיו מושבתים מפעילות בחודשים הקרובים". לבסוף עצרו השניים בפני הדלת של לשכת השר. הדלת הייתה תלויה מציר אחד. וולדמורט ויאקסלי נכנסו לחדר שבו היו בלטריקס לסטריינג' ואמיקוס קארו, מכוונים את שרביטיהם לרופוס סקרימג'ר השבוי.

וולדמורט בחן את אויבו. פצע גדול ומדמם נפער מעל עינו הימנית של סקרימג'ר. חולצתו הייתה קרועה וחסרת שרוולים. קרע נוסף במכנסיו חשף ברך מדממת. הוא הביט בשוביו בפנים מובסות. וולדמורט החזיר לו מבט. "השאירו אותנו לבד" ציווה לבסוף על אנשיו. "אדון האופל", ענתה בלטריקס עם התלהבות פרועה בקולה, "אם תרשה לי, אני מבטיחה שאוכל להוציא עבורך את מה שתצטרך לדע...". "לא, בלה", קטע אותה וולדמורט. "אני רוצה להרוג את פוטר במו ידי, וכך גם אשיג את המידע על מקום הימצאו", הוא אמר בקול חרישי ורך, כאילו הוא מדבר אל אישה אהובה.

השלושה יצאו. וולדמורט הביט בסקרימג'ר דקות ארוכות ולבסוף שאל: "איפה פוטר?". "אין לי מושג", ענה סקרימג'ר, "אבל אני יכול להבטיח לך שתצטרך לעבוד קשה כדי לתפוס אותו". וולדמורט התקרב לאסיר שלו. "הדברים היו יכולים להראות אחרת, אם היית בוחר לשתף פעולה. עדיין יש לך את ההזדמנות לעשות זאת". קולו או פניו לא הסגירו שום רגש. הוא דיבר כאילו פגש מכר שלא התראה עמו זמן רב. "לשתף פעולה? איתך? לעולם לא", השיב סקרימג'ר ביובש. "אין סיכוי שאמכור את נשמתי לשטן" המשיך. "אם כך", ענה וולדמורט, "אינך מותיר לי ברירה".

וולדמורט כיוון את שרביטו, ושחרר ממנו סילון של להבות סגולות לרגלו הפצועה של סקרימג'ר, שצרח מכאב. וולדמורט הפסיק והביט בסקרימג'ר המתנשף. "זה רק ייהפך גרוע יותר, רופוס!" וולדמורט הפעם הרים את קולו. "כדאי מאוד שתסגיר לי את מיקומו של הילד!". בתגובה שהפתיעה את וולדמורט, סקרימג'ר צחק. "נראה לך שאני כמו הבוגד העלוב פטיגרו? אסבול את הנורא שבכאבים ולא אספר לך היכן פוטר מסתתר!". וולדמורט כיוון את שרביטו לחזהו של סקרימג'ר ואמר "קרושיו". צרחותיו של סקרימג'ר היו כה חזקות, שאיימו לשבור את תקרת האבן.

וולדמורט הפסיק וקירב את פניו לפנים של סקרימג'ר. "זה יכול להיפסק עכשיו, רק תגיד לי איפה הילד". בשארית כוחותיו, סקרימג'ר לחש בתשובה: "אתה מוזמן לענות אותי כמו שעשיתם לבני הזוג לונגבוטום, או אפילו להרוג אותי, ובמצבי אשמח מאוד אם תעשה זאת. אבל לעולם, לעולם לא אכנע ולא אספר לך את מה שאתה רוצה לדעת". וולדמורט התרחק. "קרושיו" אמר שוב. הפעם סקרימג'ר לא רק צרח אלא גם רקע ברגליו ונענע בראשו. "איפה פוטר?" צעק וולדמורט והפסיק שוב את הקללה. הוא הביט בסקרימג'ר, וראה רק כיצד הוא מניע את ראשו מצד לצד, בתנועה שהייתה כמעט בלתי מורגשת. הפעם עיניו של וולדמורט רשפו זעם ותווי פניו רעדו מכעס, על כך שלא השיג את מבוקשו. הוא הרים את שרביטו ואמר "אבדה קדברה".