"דבר אליי בפרחים" / ליאן

נכתב על-ידי: ליאן

דירוג: PG13

ז'אנר: ג'נרל

שיפ: כללי

ויתור זכויות: ג'יי. קיי. רולינג 

על הפאנפיק: הארי לא יכל לדעת זאת, אך מסתבר שחייו הקשים אצל הדארסלים הפיקו לו תועלת רבה כשנאלץ לעמוד בפעם הראשונה מול המורה לשיקויים.

הערות: הפאנפיק הזה מתבסס על תיאוריה שכבר רצה הרבה מאד זמן אצל הפוטרהדים המושבעים, שהייתי חייבת לכתוב לגבי גם את הגרסא שלי.

תודה רבה לבטא שלי, Darth Hader, על הסבלנות והעזרה הרבה.

קריאה מהנה.

בגיל ארבע וחצי, הארי למד לראשונה לחמוק מתחת לשולחן המטבח, כדי להימלט מהדודה פטוניה, שרדפה אחריו בניסיון לחבוט בו עם המחבת הרותחת. בגיל שש הוא לימד את עצמו לנעול בחוזקה את דלת הארון שמתחת למדרגות, כדי לברוח מאגרופיו של הדוד ורנון... ובגיל שבע הוא למד לראשונה את משמעות עבודות הפרך. 

תפקידיו הרבים של הארי כללו לבשל, לנקות, לרוקן את פח הזבל, לפנות את נתיב החניה מהשלג הנערם בעונת החורף, לתקן את הגג הדולף. היה עליו להרוויח את לחמו בהוקרת תודה, ולסתום את הפה. אם הוא ימלא באדיקות את המשימות שלו, ימנע ממעשים רעים ומה"מוזרות" שתוקפת אותו מדי פעם ויצליח לשמור את עצמו בלתי נראה ולא להתחצף, אז אולי, אולי, יקבל קצת אוכל.

באותו יום קיצי הוא שתל צמחים בגינה. את המשימה הזו הוא דווקא אהב, משום שהיא נתנה לו אפשרות לנשום אוויר צח מחוץ לארון החנוק, וגרמה לכך שיהיה מחוץ לנתיב האש של דאדלי ודודה פטוניה.

הפרחים של דודה פטוניה היו תמיד יפים, מטופחים וצבעוניים. הרבה יותר ממנו, זה בטוח. אף אחד לא קטף אותם או דרך עליהם, ולרגע הארי חש צער שהוא לא פרח בעצמו. את הפרחים אף אחד לא מעביד שעות על גבי שעות בלי לחם ומים.

לאחר שעתיים של עבודה בחום, הארי הקטן ביקש לחזור לארון שלו, ולנחרותיה הגוערות של פטוניה. כשדודתו שאלה אם סיים כבר את העבודה, ענה בחיוב וצייתנות.

"אז תחזור לארון שלך!" היא הטיחה בו, והוא הנהן ועשה את מה שהתבקש.

הארון היה מעופש ומאובק כרגיל, ורק אורה הקלוש של המנורה שמעליו אירח לו לחברה.

עם חייל הצעצוע השבור של דאדלי הארי כבר סיים לשחק, והוא נותר משועמם ורעב. בשקט, הוא זחל לצד השני של המיטה, קובר ידיים עמוק בתוך אחת מקופסאות הקרטון, חופר עד שמצא את הספר הישן אותו חיפש.

הוא חייך לעצמו כשהוציא את הספר מהקרטון. הכותרת - "גינה ועולמה", החזירה אליו מבט. 

מאז ששלחה אותו פטוניה להתחיל ולטפל בגינה שלה כחלק ממשימות היומיום שלו, הוא טרח לעיין בספר המאובק הזה, שהיא השליכה על ראשו יום אחד מרוב עצבים. מכיוון שגם ככה לא היה לו יותר מדי מה לעשות, הוא קבר את עצמו בעולם של פרחים וצמחים. למרבה הפלא, זה היה ספר מרתק, שעזר לו לשמור על גינת הדארסלים מטופחת.

הוא קיפל אתמול את אחד מהעמודים בתור סימנייה, ועכשיו הוא פתח אותו. פרק שבעה עשר, "שפת הפרחים, כל מה שרצית לדעת", היה פרק לא ארוך, בעל בקושי עשרים עמודים (יותר מאשר דאדלי היה קורא במשך כל חייו, זה בטוח), והארי התיישב שוב על המיטה והתחיל לקרוא.

לפי הספר, לפני מאה שנים ויותר, המלכה ויקטוריה נהגה לדבר בשפתם של פרחים, ואפילו קראו לשפה על שמה, "השפה הוויקטוריאנית". זו הייתה שפה מרתקת, והמסרים שהועברו בה היו מעניינים מאד. צמח השיטה, למשל, מעבירה מסר של חברות, הקמליה אומרת ש"גורלי נמצא בידיך, המחזיק בי", והיסמין מחמיא ביותר, אומר שאתה "מלא בחן ויופי".

בחיוך, הארי שקע שוב בספר, צונח לעולם מלא בעלי כותרת וריחות נעימים, שוכח מהצרות שבחוץ.

-ארבע שנים לאחר מכן-

דלת המרתף נפתחה בתנועה חדה, ודמות חשוכה, עוטה גלימה ודמוית עטלף נכנסה אל החדר, אפופה ערפל מסתורי, אפילו יותר מהקדירה המהבילה שנחה על השולחן מול הארי.

הוא הסתובב אל מאחורי שולחנו ופתח מגילה, מקריא את השמות בביטול, נוחר בבוז. כמו פרופסור פליטוויק בשיעור לפניו, גם הוא נעצר כשהקריא את שמו של הארי, ופנה להביט בו, בהבעת תיעוב עמוקה.

התלמידים בכיתת השיקויים לא העזו לצייץ.

בהקראת השם האחרון, הסתובב שוב כדי לעמוד הפעם לפני הכיתה. "אתם כאן כדי ללמוד את האמנות העמוקה של רקיחת השיקויים," הוא אמר בקול שקט ואפל. פניו התמקדו לפתע על הרמיוני, שישבה לצדו של הארי, ולרגע הילד תהה מדוע. את התשובה הוא קיבל מיד.

"בכיתה הזו לא תמצאו הנפות שרביט מטופשות, או לחשים אוויליים," עיניו הצטמצמו על הרמיוני, ששרביטה היה מונח על השולחן מולה. ברצינות, היא חשבה לרקוח שיקוי עם שרביט? "...לכן מרביתכם יתקשו בכלל להאמין שיש איזשהו קסם שמעורב כאן..." הוא המשיך, משלב ידיים ומרגע לרגע יותר דומה לשד טזמני מעורר אימה.

"בדיוק מהסיבה הזו, אני לא מצפה מכם להבין באמת, או להעריך את היופי של הקדרה המבעבעת עם הדיה המהבילים, את הכוח שזורם בעורקים האנושיים תודות לנפלאותיו של השיקוי, הכוח המעשיר את המחשבה ומכשף את החושים..." הוא נעצר, כמו הכיתה כולה, שלא העזה לנשום, "ולאלה שכן מעוניינים, אני יכול ללמד אתכם איך לשמר תהילה בבקבוק, לבשל ניצחון, ואפילו לפקוק את המוות..."

הארי היה מוכרח להודות שהנאום הזה, עם כל האפלוליות שבו, היה מאד מעניין, מעניין ומפחיד גם יחד.

"זה, כמובן, אם נצא מתוך הנחה שאתם לא קשיי תפיסה מטומטמים כמו הילדים שאני צריך ללמד בדרך כלל."

אאוץ'.

ממקומה, הרמיוני הזדקפה, כאילו רוצה להוכיח שאינה קשת תפיסה או מטומטמת. לצד הארי, רון בלע גוש שחנק את גרונו. אבל את סנייפ רק דבר אחד עניין.

"פוטר!" הוא הזדעק, ורק אינסטינקט של שנים מנע ממנו לקפוץ במקומו בבהלה, "מה אני אקבל אם אוסיף אבקת שורש אספודל למרקחת לענה?!"

זו שאלה מכשילה, סנייפ ידע, שאין סיכוי שילד בשנה ראשונה יידע לענות עליה. שאלה טריקית למדי, וחלק מסוים בו רצה להתענג על המחשבה שפוטר המחוצף יבלע פיו מים וייכשל לענות עליה.

אבל חלק קטן, קטן מאד ממנו, חלק בסנייפ שהוא עצמו אפילו לא היה מוכן להודות שקיים בו, רצה לדעת אם פוטר יבין באמת את משמעות השאלה שלו. אם הוא יבין את סערת הרגשות בה הוא מצוי.

הזאטוט המעצבן עד אין קיץ שמולו מצמץ בהפתעה. בעוד שניה בטח הוא יגיד שאין לו מושג, ואז ימשיך סנייפ במסע הבושה שלו עד שיצליח להוריד לגריפינדור 50 נקודות על היום הראשון. הו, איזו מחשבה מענגת.

להארי, מבחינתו, לא היה לו מושג ירוק. מה? מאיפה הוא אמור לדעת מה יוצא כשמוסיפים שורש של אספודל למרקחת לענה? הוא הפנה ראשו לרון, שמשך בכתפיו. בצידו השני, באופן מפתיע, ידה של הרמיוני הייתה באוויר.

לא, להארי באמת לא היה מושג. הוא היה בספק אם בספר השיקויים בכלל רשומה התשובה לזה, הוא זכר שעבר עליו ברפרוף. הוא כבר פתח את פיו לומר שהוא לא יודע, ואז סגר אותו באיטיות, כשזיכרון עלה במוחו.

אספודל... אספודל הוא סוג של עירית, את זה הארי זכר. מאיפה הוא זכר את זה? ואז משהו ניצת בראשו. "גינה ועולמה" של דודה פטוניה! היא לימדה אותו המון על פרחים. הו כן, אספודל הוא סוג של עירית, שלא כמו שאר הפרחים מסוגה, מסווגת כשושנה, שושנה מסוג הליליים. הוא זכר את צורת הפרח היטב. הוא אף זכר שהפרח הזה, בשפת הפרחים, משמעותו כאב ומוות. אבל מה היה המסר המדויק בשפת הפרחים?

"החרטה שלי תבוא אתך עד לקברך..."

ולענה... לענה היא מסר של ריקנות וכאב על היעדרותו של אדם יקר, והיא יש בה מסר של "כאב מר ואיום".
משפחת הליליים... משהו בזה גם נשמע מוכר.

"תאונת דרכים?!" קולו של האגריד רעם בזיכרונו של הילד שנשאר בחיים, "תאונת דרכים הרגה את לילי וג'יימס פוטר?!"

לילי... לילי היה השם של אמא שלו. הוא מעולם לא שמע את שמה עד הזעקה מלאת החמה של האגריד באותו לילה של יום הולדתו האחד עשר.

חרטה. מוות. לילי.

הארי לא ידע מה בדיוק סנייפ מנסה לומר לו, אבל הוא ילד חכם, ולא לקח לו הרבה זמן לחבר ביחד את חתיכות הפאזל.

הוא לא ידע שום דבר על חייה של אמו. האם המחשבה על עברה, עבר שהיה נסתר ממנו עד עכשיו, כל כך רחוקה מהמסקנה שאליה הוא הגיע עכשיו?
יכול להיות.

מביט בעיניו של סנייפ, הארי בלע גוש שחנק את גרונו כשהבין שכל הכיתה מסתכלת עליו, וכך גם המורה לשיקויים, שעל פניו ארשת של שנאה ובוז, ויחד אתה... ציפייה.

"אני לא יודע בדיוק, אדוני," ענה הארי חלושות, "אבל יכול להיות שזה משהו שקשור ב....איסתאר. איסתאר סגול."

הוא לא היה צריך להביט בעיניה של הרמיוני כדי לדעת שידה כבר לא הייתה באוויר והיא ירתה אליו מבט מלא תוכחה, אכזבה אפילו. היא בטח חשבה שהוא המציא משהו, כי אין ספק שזה לא היה קשור לתשובה הנכונה.

"שיקוי המת החי!" היא לחשה לו, מנסה לתקן אותו, "שיקוי המת החי!"

אבל הארי הניד בראשו, ורק יישר מבט אחד למורה לשיקויים. שפתו, שעד הייתה מעוקלת כלפי מעלה בנחרת בוז, שבה למקומה בפניו ובעיניו צץ משהו שלא הוא ולא הארי רצו להרהר בו יותר מדי, כי שניהם ידעו בסופו של דבר מה משמעות חילופי המילים שלהם הייתה באמת.

מבטו של סנייפ אמר שהוא מצטער על מותה של לילי; ובמבטו, הארי השיב לו "אני חולק את תחושותייך."